מי אתה, אריה, ליברל נאור וכן, או מניפולטור נחות ומתחסד ?

נדרשתי לקייס הבא:

עובדת מגיעה למקום העבודה בלבוש קצר וחשוף. עובד זורק לה הערה שוביניסטית, אולי מינית, אולי מבזה, ומתרץ את תגובתו בכך שהיא הזמינה את זה, ושאם היתה נכנסת ככה ל- pick-up bar הרי ברור שהיתה מאותתת שהיא רוצה ש"יתחילו איתה". 

מה דעתך ? 

הבעתי את דעתי: 

1. אפרופו האימרה הידועה ש"פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה" – לבוש והתנהגות מסויימים ב- pick-up bar נתפסים אחרת מאשר במקום עבודה, בגלל ההקשר, "הגאוגרפיה".
 
2. הלבוש עצמו הוא רק חלק מהמסר. החלק הקרדינלי הוא ההתנהגות. אפשר לשדר פתיינות בלבוש חסוד וצנוע למהדרין, ואפשר לשדר קורקטיות בלבוש חשוף, רחמנא ליצלן.
 
3. גם אשה המשדרת פתיינות, ואפילו ב- pick-up bar, איננה הפקר. אם היא הביעה באופן חד משמעי וברור שאין היא מעונינת בהמשך החיזור מצדו של המחזר המסויים באותה עת, בכך סוף פסוק, ומעבר לכך זאת עלולה להחשב הטרדה מינית.  קל וחומר בסביבת עבודה.

כנראה שעמדה כזאת נחשבת ליברלית קיצונית. אולי עדיף לומר ליברלית במובהק. 
אני רואה בעצמי בעל עמדות ליברליות במובהק. 

התגובות שקיבלתי על עמדתי זאת נעו מתמיכה נלהבת (מצד עובדת מסוימת), דרך הסתייגות חלקית (מצד עובדת אחרת שטענה שלבוש חשוף איננו מתיישב עם גישה קורקטית ולא פתיינית), דרך הסתייגות מכל דיון בנושא (מצד עובד חובש כיפה בעל דעות מתונות), ועד לעוינות (מצד עובד חובש כיפה ושוביניסט, שהאשים אותי שאני מעודד לבוש לא צנוע במקום העבודה). המנכ"ל קבע שקוד הלבוש במקום העבודה צריך להיות צנוע, לא פרובוקטיבי, ומכבד את מקום העבודה ואת החברים לעבודה. למעשה, אני מזדהה גם עם עמדה זאת, ויכול ליישב אותה עם עמדתי. 

זה שדה מוקשים שקשה לצאת ממנו בלי לאבד רגל. 

מסוג הנושאים הרגישים, הטעונים והשנויים במחלוקת. 

אבל אני החלטתי, במיוחד בשנים האחרונות, שאני חושב ומביע את עמדתי ללא מורא, גם אם לא יאהבו אותי בשל דעותיי. politically correct , צדקנות, התחסדות וגילגול עיניים לשמיים מאוסים עלי.

נימוס, טאקט והתחשבות בזולת הם ערכים ראויים, אך אני אוהב גילוי לב וגילוי דעת, פתיחות ודוגריות ישראלית, ואף בוטות. ואני מודע לכך שאני לוקח את זה לפעמים עד לקיצוניות שלעיתים היא בעוכריי ומזיקה לאינטרסים שלי, ולפעמים היא פוגעת בזולת כשבאמת הייתי מעדיף שזה לא יקרה. אבל זה חזק ממני (למרות שאינני אוהב את הביטוי הזה, כי זאת תמיד בחירה שלי). 

ברור לי שאם לא הייתי משתף את זוגתי בכל התאהבויותיי לפרטי פרטים, היא לא היתה שונאת אותי כל כך כיום, ולא היתה סובלת בעטיי כפי שהיא סבלה. היא גם אומרת לי: שלא תחשוב שיצאת ידי חובתך בכך ששיתפת וסיפרת הכל, ובכך היקלת על מצפונך וקיבלת לכאורה איזו לגיטימציה ממני.

במיוחד שלא היו לי רומנים ממומשים, אבל בגדתי בה רגשית. יצאתי קירח מכאן ומכאן – לא נהניתי ולא מימשתי את הפנטזיה, וגם יצאתי בוגד לא מוסרי. הרי יכולתי להשאיר זאת בסוד מפניה. כל יועצת זוגית היתה אומרת לי שעשיתי טעות פטאלית וגם טיפשית, שרק הזיקה ופגעה בזוגיות ובזוגתי, וגם לא היתה ראויה מבחינה מוסרית.

אבל אני בשלי. לא מסוגל שלא לחשוף את הקישקעס, ולהיות לכאורה כן וגלוי לגמרי. "לכאורה", כי יתכן שבכל זאת יש כאן רמייה עצמית ואי יושר אינטלקטואלי. עד כדי כך אני מנסה להיות אמיתי עם עצמי. אז יתכן שבשורה התחתונה אני בכלל מניפולטור נחות ופתטי. 

ועוד דבר: אם יעלו על הבלוג הזה במקום העבודה שלי, הלך עלי. איך אוכל להמשיך שם כשכל סודותיי יהיו גלויים לעין כל. זה שונה ממשפחתי שמהם אינני מסתיר דבר. ובכל זאת אני כותב וחושף ועושה עם עצמי חשבון נפש נוקב ללא כחל וסרק, ולמעשה לוקח סיכון עצום. 

מה זה הדבר הזה? הרס עצמי ? אקסהיביציוניזם ? אגואיזם שאיננו מתחשב ואיננו סופר את האחר ? דחף-לאו-בר-כיבוש ? 

מאידך, ממילא כל הקיום שלי תלוי על בלימה, והכל יכול להתהפך עלי או להסתיים בכל רגע. ככה לפחות אני חותר לאמת שלי, ושואג כמו אריה.  

לא יודע כרגע. עייפתי. אלך לפנק את עצמי עם ארוחת לילה. 

אני יודע שעלי להמשיך לאהוב את עצמי, ולא לשפוט את עצמי בחומרה. שעלי להתרגל להיות סוליקו ולא להיות תלוי באהבת וריצוי הזולת. שאף פעם לא אוכל להיות נאמן לעצמי וגם לרצות כל הזמן את כולם. זה לא חייב להגיע למיזנתרופיה, ניכור ועוינות, אבל עדיף להיות עמיד וקשוח, עצמאי, ישיר, אמיתי, להיות מסוגל גם לספוג, כמו מתאגרף בזירה.