נלה123

דיי נמאס לי. אני מרגישה תקיעות בחיים שלי. עזבתי את העבןדה התחלתי לעסוק במשהו שמביא לי נחת אבל אני עדיין מרגישה שהראש שלי לא חופשי.

אין לי חופשי מנטלי...אם הראש במחשבוצ על כסף כל הזמן ומאיפה אני מביאה פרנסה...ואני בלי זוגיות ואין לי אומץ לטופס ולטייל בעולם ועליתי בהמון במשקל אני מרגישה שאני תקועה שאני לא בתנועה בא לי לטוס ולטייל ולראות ולחוות רגשית חיוביים ואני פשוט מפחדת. מפחדת לנסוע לטייל מפחדת

 שמא יקרה לי משהו בטיסה או בטיול בחול...מפחדת מהתקף החרדה שאחווה...מפחדת מרגשות שליליים...מפחדת מעצמי...אבל מצד שני נמאס לי מהחיים האלה...בן

הכל התחיל לפני כמעט שנתיים, חוויתי כישלון בלימודים לא סיימתי את התואר לא מצאתי זוגיות והמחשבות התחילו לחלחל שאני כישלון שאני מפגרת שאני סתומה שאני דפוקה וכו' התחלתי להרגיש תחושת ריקנות כי המרדף אחרי התואר נגמר והתחושה ששוק הרווקות היום שווה ערך לשוק בשר. הכל קורה כל כך מהר, ואני נשאבתי למחשבות עם עצמי ולא שיתפתי אף אחד, חזרתי לטיפולים אצל הפסיכולוגית שלי אחרי שנים שלא הייתי אצלה בספטמבר 2023 התחלתי להרגיש מועקה, באוקטובר כשהגיעה המלחמה המחשבה הזאת נעלמה והתמקדתי ברצון למצוא זוגיות ולהביא הרבה חיים לעולם הזה ואז בינואר חזרה התחושה, נכנ

רבתי עם חבר טוב שלי שלא במקרה אני גם אוהבת בקטע רומנטי. אנחנו לא מדברים כבר שבוע ואני מודה לא תמיד קשה לי, היום אני רגישה במיוחד כנראה בגלל הביוץ או משהו כזה והכל עולה לי:

1. תחושת הניצול לאורך השנים שהרגשתי מגברים שיצאתי איתם כולה לדייט אחד וניסו להשכיב אותי. הייתי בת 25 כשנפרדתי מהבן זוג וישר אחר כך חזרתי לצאת לדייטים ניסיתי להרגיש את אותה תחושת אהבה שהרגשתי עם האקס. שאבתי ממנו המון אנרגיה וכוחות כל הזמן רציתי שיחבק ויביא לי אהבה, הוא היה אומר לי שאני צריכה המון אהבה וזה באמת נכון, כאילו לא היה לי במה להתעסק חוץ מלנסות ולקבל אהבה וכמ

עבר עשור הנה אני היום, נעה בין יאוש מוחלט לרצון לנצל כל רגע בחיים. רגע אחד אננ על גג העולם מתכננת תוכניות תל אביב חוץ לארץ סרטים מופעים מפגשים ורגע אחרי לא מצליחה להתמודד עם עצמי חרדה מהמחשבות שאני בנפילת מצב רוח ומבועתת מהמחשבה שזה יוביל אותי שוב לאובדנות. איך מתארים מצב כזה לבן אדם שיהיה איתי כל החיים? אם בכלל? אני כל כך מצמצמת את עצמי שאני חושבת לא לרצות להביא ילדים בכלל כי איך הם יתמודדו עם הגנטידה הדפוקה שאני מעבירה להם וואלה לא מגיע להם לסבול. ואני רואה את העולם החיצון את האנשים שסביבי חיים ואיזה כוח סבל יש להם לעומתי אז מה כבר

הפחדים שיתקו אותי במשך שנים, הייתי רדומה, חיה אבל לא באמת חיה והנה הגיע עשור חדש בחיים שלי ומשהו בי השתנה, שיניתי כיוון, הכרתי אנשים משמעותיים בחיים שלי שעזרו לי להגיע לתובנות חדשות, שאני רוצה להיות הבחורה שאני מדמיינת שאני הפלפלית הזאת עם האנרגיות והשמחת חיים, אני לא זוכרת מתי בדיוק זה נעלם אולי לפני עשור עם השחרור מהצבא כשהרגשתי ריקנות גדולה וגיליתי עוצמת רגשות שרק רציתי להשתיק אולי במהלך גיל ההתבגרות איפשהו שם אולי הזוגיות האחרונה שכיבתה אותי. 

זה היה העשור אותו אני מגדירה שנת חורף עמוקה, כאילו חיכיתי לנסיך שיעיר אותי ועכשיו אני משל

היום הייתי עם המשפחה, הייתי עם בני הדודים שלי הקטנים שמרתי עליהם ושיחקתי איתם, אני אישה בת 30 אבל מרגישה בת 18 הספקתי לסיים כמעט תואר ואני גם גרה לבד. לכאורה החיים שלי טובים, 

לצערי אני בדיכאון, ואני מבינה שזה ממחשבות, כשאני מסתכלת על הילדים הקטנים משחקים ואומרת לעצמי איזה כיף להם שהם שמחים, אני חושבת על איך החיים שלהם יראו בלעדיי ומבינה שזאת לא אופציה כי זה אות קין לכל החיים שדודה הלכה מבחירה ואיך שאר המשפחה תגיב. אני חושבת המון כל המשפחה שלי ומבינה שזה יכאב להם מאוד, ואז תוהה לעצמי מתי הכאב הזה יחלוף ואם בכלל כי הוא מרגיש שונה מהאפיז

מישהו שנוטל ויפאקס ויכול לשפוך אור על הכדור הזה?

איבדתי את המוטיבציה שלי בחיים.

 מה עושה בחורה צעירה שהילדות שלה לא הייתה משהו, כל היום ההורים שלי בריב וכשהם לא בריב אני עסוקה בפחדים שהם יריבו, וכשהם רבים אני מסתגרת בחדר מחכה שהכל יגמר, מה עושה ילדה שחוותה חרם חברתי בנוסף לכך? מה עושה ילדה שאמא שלה התעללה בה רגשית? מה עושה ילדה שאבא שלה היה מדבר איתה על כמה הוא שונא את אמא שלה? מה עושה ילדה שלא התמקדה בחלומות שלה וכל הזמן חלמה בהקיץ על אהבה על להיות מקובלת על חוויות כיפיות?

אני אגיד לכם מה היא עושה- היא הופכת להיות אישה דיכאונית, חסרת ביטחון, שלא מאמינה שהיא תיצא מהמצב שהיא נמצאת בו,

למה אני?

למה דיכאון?

למה אני חולה בדיכאון? אני שאני כולי קרן שמש של אור ושמחה נובלת וקומלת דקה אחר דקה ולא מצליחה לקום מפחדת שהדבר הזה לא יעבור ואני לא מבינה בכלל איך הוא התחיל, מתי התחלתי לנבול ככה?

איך אני יוצאת מזה? אני בטיפולים עם פסיכולוגית והיא מבינה את חומרת המצב וכבר הפנתה אותי לפסיכיאטרית

ואני מפחדת שאין תקווה וזה עוד יותר מוסיף לי דיכאון וחרדה.

למההה???? למהה אנייייי????

אז כבר כמה ימים שיש לי תחושת מועקה, ירידה באנרגיות,  חוסר חשק, לא בא לי לעשות כלום רק לשכב על הספה כל היום או להיכנס מתחת למיטה ולישון, תאבון יש לי בתכלס אבל תחושת התאבון שלי מאוד קהה. בעיקרון קשה לי להצביע על משהו ספציפי, אני באמת לא יודעת למה עכשיו ומה השתנה, נכון שהחיים שלי עמוסים כי גם אבא שלי מאושפז, מלחמה במדינה שלנו וגם לימודים ותפקיד חדש בעבודה ופחד מזוגיות אבל אלו לא דברים שאני מרגישה שאמורים להוריד לי את המצב רוח...יכול להיות שזה פשוט עומס רגשי והגוף צריך להתאושש. לפעמים אני מרגישה שאני לא מבינה את הגוף שלי... איך רגע אחד אנ

לא יודעת מאיפה להתחיל, אני מרגישה חרדה מאוד גבוהה וגם ירידה חדה במצב רוח בכמה ימים האחרונים.

אני לא יודעת על מה לשים בדיוק את האצבע אבל אני יכולה לחשוב על כמה דברים:

1. המצב עם אבא שלי לא פשוט, הוא מאושפז לצורך שיקום וזה לא קל לי לראות אותו במצב הזה, לפעמים הייתי רוצה לחזור לתקופה לפני שהתחילו לו כל הבעיות בגוף, לרגע שהייתי מחכה לו שיחזור הביתה מהעבודה בתשע בערב לקרוא "אבא" ולהביא לו חיבוק ונשיקה והוא תמיד מחזיר בתשובה "ילדה של פאפא". אבא שלי ואני בקשר טוב אנחנו צוחקים הרבה ביחד עושים המון שטויות, אבא שלי אדם רגיש קשה לו לשמוע כשרע לי ו