עבר עשור הנה אני היום, נעה בין יאוש מוחלט לרצון לנצל כל רגע בחיים. רגע אחד אננ על גג העולם מתכננת תוכניות תל אביב חוץ לארץ סרטים מופעים מפגשים ורגע אחרי לא מצליחה להתמודד עם עצמי חרדה מהמחשבות שאני בנפילת מצב רוח ומבועתת מהמחשבה שזה יוביל אותי שוב לאובדנות. איך מתארים מצב כזה לבן אדם שיהיה איתי כל החיים? אם בכלל? אני כל כך מצמצמת את עצמי שאני חושבת לא לרצות להביא ילדים בכלל כי איך הם יתמודדו עם הגנטידה הדפוקה שאני מעבירה להם וואלה לא מגיע להם לסבול. ואני רואה את העולם החיצון את האנשים שסביבי חיים ואיזה כוח סבל יש להם לעומתי אז מה כבר