עיקול המוות

במסלול הריצה שלי יש מקום שאני מכנה "עיקול המוות". 

צירפתי שרטוט משמאל. 

אני רץ בכיוון החץ הרציף. 
 
הצמחיה (ירוק) לאורך כמה עשרות מ', מגבילה את האפשרות לראות מי מגיע מכיוון החץ המקוטע, וכשהיא מגודלת ולא גזומה, שדה הראיה מצטמצם לטווח של מטר אחד בערך, וגם המסלול עצמו – שממילא איננו רחב במיוחד – מוצר. 

מי שמגיע מולי יכול להיות הולך רגל (שהוא הפחות מסוכן), או (בסדר סיכון עולה) רץ כמוני (או חבורת רצים), כלב המותח "תיל ממעיד" לרוחב המסלול, שלקצהו השני מחובר בעליו, אופניים רגילים רכובים ע"י פנסיונר חביב (או קבוצת רוכבים), ואופניים ממונעים נהוגים ע"י בן תשחורת מוסח דעת (או להק של מלאכי חבלה רכובים).

בפברואר נפגעתי בעיקול המוות על ידי תיל ממעיד נייד שחסם את המסלול, ובו הבחנתי רק ברגע האחרון. איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי. את עיקר הזעזוע מהנפילה ספג מיפרק שורש יד שמאל, שלשמחתי לא נשבר, אך לא חזר למצבו קודם הפגיעה, גם לאחר ששטף הדם הפנימי והנפיחות נספגו. מלבד זה נחבלתי בקופסת בית החזה, בצלעות משמאל, והיו שיפשופים מדממים.

באופן אינסטינקטיבי, מונע ע"י מוטיבציה לא להפסיק ריצה לפני סופה, עשיתי מין גילגול צנחנים, קלטתי שכנראה שום דבר לא נשבר, קמתי מיד והמשכתי לרוץ, כשבעל הכלב נותר המום וממלמל. בזמן ריצה וגם בזמן טראומה פיזית כמו זאת שעברתי, מופרשים אנדורפינים, משככי כאבים טבעיים. כך שגם הפעם סיימתי את הריצה, ואת הכאבים חשתי בימים ובשבועות שלאחר מכן. 

היתה לי תאונת ריצה לפני כמה שנים, כתוצאה מאפיסת כוחות בסיום ריצת חצי מרתון. רצתי לבדי, לא במסגרת מרוץ, שבת בבוקר. בקילומטר האחרון מעדתי ולא הצלחתי לייצב את עצמי, נמרחתי על הכביש, ויצאתי עם מכות יבשות ושפשוף מדמם במרפק שמאל שהותיר צלקת בולטת בגוון שונה עד היום. גם אז קמתי מיד וסיימתי את הריצה כמו גדול. 

זה דבר בסיסי בריצה. אתה הרי רוצה להפסיק לרוץ, ולנוח, לכל אורך הריצה בכל ריצה, ואתה יושב חזק על ה- mind שלך להחזיק מעמד, להמשיך, בשום אופן לא לוותר כל עוד אתה בהכרה, והמשך הריצה לא יזיק לבריאותך. ממילא, אינני לוקח על עצמי אתגרי extreme, ורץ רק במסלול הקבוע שלי ולא בעומס חום  מופרז. אם אחשוש שאני בעיצומו של ארוע לבבי, אעצור ואתפנה לחדר מיון, אבל אי נוחות, כאב נסבל, שפשפת או נפילה, הם לא תרוץ להפסיק את הפעילות באיבה. 

מסלול הריצה שלי מקיף פארק קטן ומטופח ובו מגרשי ומתקני ספורט. צוות של גננים שוקד על תחזוקתו וטיפוחו כמה ימים בשבוע. "ריאה ירוקה" שהיא נכס. 

מאז נפגעתי בעיקול המוות, סיגלתי לעצמי כמה אמצעי זהירות לקראת כניסתי לתוכו (דבר הנעשה 6 פעמים בכל ריצה, כ- 40 פעמים בשבוע, וכ- 160 פעמים בחודש, כן ?): א) מאיט את קצב הריצה ב) נדרך ומאמץ את חושי הראיה והשמיעה (אני כבד שמיעה, עדיין ללא מכשיר) ג) רץ בשול המרוחק והארוך יותר של המסלול ד) משרבב ראשי ומציץ בחשש ה) ממילא הנשיפות שלי נשמעות והן סוג של צפירת אזהרה. 
 
לאחרונה שמתי לב שעיקול המוות והשיחים שבו מוזנחים ואינם נגזמים, בקונטרסט בולט לשאר חלקי הפארק המטופחים. בסמוך לעיקול אחר במסלול, לדוגמה, ממש עקרו את השיחים מן השורש, והראות מצוינת. 

עוד שמתי לב שבמקום המסומן בכתם חום בשרטוט מישהו הקים לעצמו מין "זולה". אם לדייק, אז "זולה" זה מין understatement חמוד, למיתחם המבוצר בצורת ראש חץ, המורכב משני כלי רכב מסיביים, פלוס אנטנה בולטת שעליה מתנוסס דגל המדינה בגאון (הפטריוטיזם המופגן אמור להכשיר כל שרץ. לא כך ?). 

יום אחר יום התבאסתי לראות שטרם גזמו את השיחים בעיקול המוות, והם כבר פלשו כמעט למחצית מרוחב המסלול, ובגובה הם מתנשאים לפחות ל- 3 מ'. היה לי ברור שיש איזו סיבה להזנחה הזאת. 

הבוקר סיימתי את הריצה בשעה מוקדמת יחסית, כשעדיין יותר נעים והחום פחות מעיק, ותוך כדי הריצה עלה לי רעיון לקחת מהבית מזמרה קטנה ולגזום את השיחים בעצמי. סברתי שתוך חצי שעה אני חוזר, ונטו אגזום שם רבע שעה כזה, בקטנה. 

חזרתי לאחר 3 שעות. 

כשאני נכנס למשהו, אני בדרך כלל דבק בו במין אובססיה, ותוך כדי "מרחיב את גבולות הגזרה" ו"שוכח" את הזמן החולף, או שאני עייף, או רעב או צמא.

עבדתי יפה וערמתי את הגזם בערימות מסודרות. רבע שעה חלפה עברה, חצי שעה עברה, ואני שקוע במלאכתי. עצר לידי טנדר והנהג היזדהה כעובד העיריה, ושאל מה אני עושה ומדוע. אמרתי שאני גוזם כי זאת סכנת נפשות. הוא לא אמר דבר, ונסע לדרכו. לאחר זמן הגיע טנדר נוסף וממנו ירדו שני פקחים. עוד טנדר של הפיקוח העירוני נעצר לידי, וטנדר נוסף ובו 3 גברתנים. יש אקשן וכולם מגיעים. 

סיפרתי שנפגעתי במקום הזה, ושזה עניין של פיקוח נפש. הפקחים היו עדינים ומנומסים – אחד מהם אף אמר שאני מגלה אזרחות טובה ושמקרה התנדבות כזה לא זכור לו – אך נזפו בי על כך שלא "פתחתי קריאה" במוקד העירוני, או לפחות תיאמתי את פינוי הגזם ליום הפינוי הקבוע, החל בעוד 4 ימים. 

אמרתי להם שהם צודקים, אבל ביקשתי שיניחו לי, והצעתי שאפנה בעצמי את הגזם לפינה בפארק שיגידו לי ושמשם יפנו אותו ביום הפינוי הקבוע. הם התייעצו ונהגו עימי בהוגנות. הזמינו איסוף גזם מיוחד, והורו לי לפנות הכל למיקום מסויים, המרוחק כמה עשרות מ' משם, תוך שעה. רשמו לי דוח אזהרה ללא קנס.

שאלתי על הזולה הסמוכה, ואמרו שהמקרה ידוע ומטופל ע"י מחלקת הרווחה, והאיש אמור להיתפנות משם "בשבוע הבא". 

להוותי, לא עזבתי את המקום תוך שעה. המשכתי במלאכתי בהתלהבות, גוזם, חופן בידי, רץ כמה עשרות מ' עד לערימה, משליך, וחוזר בריצה. כך עשרות פעמים. סוג של אימון אירובי. כשכמעט סיימתי, הגיעו שני פקחים אחרים, שפתחו מולי את כל העניין מחדש. הם שייכים למחלקה אחרת בעיריה, אני עובר כאן על איסור פינוי גזם שלא ביום שנקבע, וגם על פגיעה ברכוש העיריה, ודינן של עבירות אלה קנס של אלפי שקלים. סיפרתי על מה שסיכמתי עם הפקחים הקודמים, ואמרו תחילה שאינם מכירים אותם, ושהמנהל שלהם הורה להם לרשום לי דוח ולהפסיק מיד את פעילותי. 

מן הון להון הם קראו בשמו של איש הזולה, והוא הצטרף אליהם, גברתן מאיים, שהיפנה אלי שאלות כאילו הוא איש אכיפת חוק בעצמו. 

לבסוף שיחררו אותי ללא דוח, אמרו שהודעת הקנס כבר תגיע לביתי. ביקשתי שיוותרו לי ושכמובן לא אעשה זאת שנית. 

חזרתי הביתה, כאמור, לאחר 3 שעות, מטונף, כשהפעם שורש כף יד ימין דואב ובכף יד ימין מתנוססת יבלת לתפארת. אבל מבסוט שעשיתי את שלי, שהיתה לי מספיק אנרגיה למה שעשיתי, וששוב יצאתי חי מעיקול המוות…

בריצה מחר בבוקר זה כבר יהיה עולם אחר. השיחים גזומים, שדה הראיה השתפר מאוד, המסלול היתפנה למלוא רוחבו.

רק אחרי שהתקלחתי ושתיתי מים, ירד לי האסימון, והבנתי מה הקשר בין החום לירוק…