פשוט כי בא לי לדבר

31.7.16
המטפל שלי יחכה לי בדיוק עוד שעתיים ורבע במשרדו ואני לא יודעת איך אני מרגישה לגבי זה.
נראה כי כל פעם שאני מצליחה לדחות את סף הסבל שמגיע בעקבות שיחות על חזרה לילדות והשלכתם על מי שאני היום, מגיע מועד הפגישה עם מוטי, שאחריו יותיר אותי עם הרבה מחשבות, תהיות והאימפולס להתחפר חזרה מתחת לפני השטח.

בזמן האחרון יש לי טקס לשבת עם כוס זכוכית מלאה למחצה במילארדי אטומים ממכרים בעלי ארומה שדועכת כל זמן שהיום נגמר, וסיגריה מגוגלגלת בהרבה טוב. מעבר לטעם של הקפה, כמעט דבר לא משפיע עלי כבר. אפילו לא ג'וינט מחורבן כארוחת בוקר.

אלכס יושב פה ממש לצידי, חולק את אהבתי לדברים הפשוטים, ובשתיקה גמורה, אני מבינה כמה שזה לא מעיק. בהרבה פרקים בחיי למדתי ששתיקה זו גם אינטימיות מאוד גסה שבאה בשלב בוגר יותר של החיים. שתיקה גם הופכת לכנות במידה מסוימת. לתשובה חיובית שלא ייחלת לשמוע, ולפעמים גם להבנה עמוקה שמילים לא יכולות למלא.
אני ואלכס עברנו את כל השתיקות הללו. והחזקנו פלאים, זה מעיד על חוזק. על טיבו של מבחן חברות. ויכול שנעבור עוד ונלמד על בשרנו עוד כמה סוגי פאוזות שונות שיביאו עלינו בשורות אחרות, אני לא יודעת.. אבל לפחות יש לי שותף אמיתי למבחן הזה. 

האצבעות שלי מתופפות. למה כשהמוזה נפרשת מעלי, יש קוץ שתקוע לי בלו"ז שבא להפיג לי את הנחת. אני בטח אספר על זה למוטי והוא ישאל אותי למה אני מחליטה שזה הורס אותי ולא בונה, באמת, לפעמים בא לי לדחוף את הטיפול הזה עמוק לתחת.
אני לא יכולה להגיד שזה לא עזר לי להכיר את עצמי באור טיפה כנה יותר עם עצמי, אבל לפעמים הטיפול שאנחנו צריכים לעשות עם עצמנו צריך להיות תהליך יצירתי. מבעיני החווה בלבד, יהיה אשר יהיה, לפעמים אני מעדיפה לשתוק. אני לוקחת את זה בקטע הרבה יותר בוגר היום.
אני לא כבר לא נרתעת מזה.