מחווה ליהודה עמיחי (1924 – 2000)

הטקסטים כפי שמצוטטים באתר "שירונט" (מקווה שהציטוט מלא ומדוייק): 

1
"אל מלא רחמים, 
אלמלא האל מלא רחמים 
היו הרחמים בעולם ולא רק בו. 
אני, שקטפתי פרחים בהר 
והסתכלתי אל כל העמקים, 
אני, שהבאתי גוויות מן הגבעות, 
יודע לספר שהעולם ריק מרחמים. 

אני שהייתי מלך המלח ליד הים, 
שעמדתי בלי החלטה מול חלוני, 
שספרתי צעדי מלאכים, 
שלבי הרים משקלות כאב 
בתחרויות הנוראות. 

אני שמשתמש רק בחלק קטן 
מן המילים במלון. 

אני, שמוכרח לפתור חידות בעל כורחי, 
יודע כי אלמלא האל מלא רחמים 
היו הרחמים בעולם 
ולא רק בו." 

2
"גשם יורד על פני רעי 
על פני רעי החיים אשר 
מכסים ראשיהם בשמיכה 
ועל פני רעי המתים אשר 
אינם מכסים עוד."

3
"אני יושב בחדר המתנה עם חתנים צעירים ממני בהרבה שנים 
אילו חייתי בימי קדם הייתי נביא 
אבל עכשיו אני מחכה בשקט 
לרשום את שמי עם שם אהובתי בספר הגדול 
של הנישואים ולהשיב לשאלות שעדיין אני יכול להשיב להן. 
מילאתי את חיי מילים 
אספתי בגופי ידיעות שאפשר לכלכל בהן 
שירותי ביון ומודיעין של כמה ארצות. 

חתונה מאוחרת, חתונה מאוחרת 
בצעדים כבדים אני נושא מחשבות קלות 
כשם שבנעורי נשאתי מחשבות כבדות גורל 
על רגליים קלות, כמעט רוקדות מרוב עתיד 

חתונה מאוחרת, חתונה מאוחרת 
לחץ חיי מקרב אצת תאריך הלידה 
אל תאריך המוות, כמו ספרי היסטוריה, 
שבהם לחץ ההיסטוריה הצמיד את שני 
המספרים האלה יחדיו ליד שם מלך מת 
ורק מקף מפריד ביניהם 

חתונה מאוחרת, חתונה מאוחרת 
אני מחזיק במקף הזה בכל מאודי 
כמו בקרש הצלה, אני חי עליו 
ונדר לא להיות לבד על שפתי 
קול חתן וקול כלה וקול 
מצהלות ילדים בחוצות ירושלים 
ובערי יהודה" 

4
"בגבעות האלה אפילו מגדלי קדוח הנפט 
הם כבר זכרון. כאן נפל דיקי 
שהיה גדול ממני בארבע שנים והיה לי כאב 
בעת צרה ומצוקה. עכשו אני גדול ממנו 
בארבעים שנה ואני זוכר אותו 
כמו בן צעיר ואני אב זקן ואבל. 

ואתם שזוכרים רק פנים, 
אל תשכחו את הידיים המושטות 
ואת הרגלים הרצות בקלות 
ואת המלים. 

זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים 
עוברת תמיד דרך גנים וחלונות 
וילדים משחקים וכלב נובח. 

זכרו והזכירו לפרי שנשר 
את העלים ואת הענף, 
הזכירו לקוצים הקשים 
שהיו רכים באביב, 
ואל תשכחו שגם האגרוף 
היה פעם יד פתוחה ואצבעות."

5
"כוכב צעיר התחתן עם כוכבה 
ובפנים דובר גרמנית על סכנה קרובה. 
רציתי להיזכר בזמר וזכרתי רק את המשפט 
כי דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד. 

כלב עזוב רדף אחרינו לאורך הרחוב 
צעקתי, ידיתי אבן, ולא רצה לעזוב. 
אחר כך אבדנו לו וגם הוא אבד. 
דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד. 

בכייך הקטן מספיק להרבה כאבים, 
כמו קטר המושך קרונות רבים 
מתי נשוב הביתה? חכי עוד מעט 
כי דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד. 

לפעמים השמש זכר, לפעמים נקבה, 
לפעמים אנחנו שניים, לפעמים יותר מרבבה. 
לפעמים אינני יודע מי יחזיק אותנו ביד 
אבל דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד. 

חיינו שבכתב היו לחיינו שבעל פה. 
חיינו שבעולם הבא לחיינו שבזה. 
חיינו הממהרים וחיינו העוברים לאט. 
דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד"

6
"כל הלילה עלה צבא מן הגלגל 
להגיע עד שדה הקטל ועד בכלל, 
המתים באדמה שכבו בערב ובשתי, 
אני רוצה למות על מיטתי. 

עיניהם היו צרות כבטנק האשנבים, 
אני תמיד מעטים והם רבים, 
אני מוכרח לענות, הם יכולים לחקור אותי 
אבל, אני רוצה למות על מיטתי. 

וואו הם יכולים לחקור אותי 
אבל אני רוצה למות על מיטתי 

שמשון, גבורתו בשיער ארוך ושחור, 
את שלי גזזו כשעשוני לגיבור חובה 
ולמדוני לדרוך את קשתי, 
אבל אני רוצה למות על מיטתי. 

וואו הם יכולים…. 

ראיתי כי אפשר לגור ולהסתדר 
ולרהט גם לוע של אריה, אם אין מקום אחר, 
כבר לא אכפת לי למות ביחידותי, 
אבל אני רוצה למות על מטתי. 

וואו הם יכולים…. 

כבר לא אכפת לי למות ביחידותי 
אבל אני רוצה למות על מיטתי."   

ומכאן, המחווה שלי (מיקססתי, שיניתי מעט וערכתי): 

גשם ירד על פני רעי.
החיים – כיסו ראשיהם בשמיכה,
והמתים – לא כיסו עוד. 

אני, שקטפתי פרחים בהר 
והבאתי גוויות מן הגבעות, 
יודע לספר שהעולם ריק מרחמים.

כל הלילה עלה צבא לשדה הקטל, 
והמתים באדמה שכבו, 

אתם שזוכרים רק פנים, 
אל תשכחו את הידיים המושטות 
ואת הרגלים הרצות בקלות. 

אל תשכחו שגם האגרוף 
היה פעם יד פתוחה ואצבעות

רק מקף מפריד
בין תאריך הלידה לתאריך המוות 
החזקתי במקף הזה בכל מאודי 
כמו בקרש הצלה

מילאתי את חיי מילים 
עכשיו אני מחכה בשקט

כבר לא אכפת לי למות ביחידותי, 
אבל אני רוצה למות על מטתי.