נ.ב

מישהי שקראה איזה פוסט שלי כתבה לי-
'אנשים מדברים פה על מוות ודיכאון ואותך מעניין הצבע של השמיים- יאלה תני אקמול'
ובמבט ראשון זה בידר אותי. כי זה הרגיש כמו גיחוך שיצא לא נכון.

אח"כ חשבתי שזה אמור להעמיד אותי במקום מהסיבה הפשוטה שאולי יש בזה משהו; יש מצב שזה לא פייר. אנשים כותבים כאן על דברים כאובים ורק מבקשים שיכנסו לראות לשם הזדהות.
במבט שני על מילותיה המכוונות, אני מתמודדת עם תהליך אבחון של אבחון הפרעה נפשית.
אני יכולה לדבר עם אנשים דיכאוניים בגובה העיניים.

אז עניתי לה מאוד יפה ומאוד באותה חוצפה שהיא מדברת איתי, שזה בלוג שמתקשר לכל הדברים האלה, ואותי מעניין הצבע של השמיים, כי אני מסוגלת לכתוב אותם ולמעשה זו דרך התמודדות.
הקישוטים שבאים לצד זה, תמיד היו שם. תמיד הייתי בנאדם שכותב. אני מצטערת אם הכתיבה הציורית מקשה על לראות את הבלוג הזה כמה שהוא באמת.. תהליך ריפוי נפשי.

ובשלבים מסויימים בעברי, לקבל מסר כזה, היה שובר אותי ויכול להיות שהיית פוצחת בשתיקה ארוכה ומייסרת, האמת היא שזה נוזל ממני החוצה. גם אם זה קצת סדק לי את השריון, אני כאן בשביל לכתוב את מה שכואב ואולי זה האופי של הכתיבה שגורם לה להשמע הומוריסטית, אבל אני מאמינה שמי שנמצא במצבים דומים מבין שזו רק הכתיבה שהיא הומוריסטית.
המצב עצמו הוא מטאפורי וכבד. אולי זאת מן דרך להפיג את הכבדות…

כך או כך, אם אחד המנהלים יחליט שהוא חוסם את הבלוג, זה עניין אחר…
עד אז וכמו שאמרתי גם לאנונימית שדרסה אותי באמירותיה, לקרוא זה לא חובה.