טיפ- תחשוב שמיינסטרים זו מילה גסה

הנושא היחיד שאין ביכולתי לכתוב עליו הוא מתי שאני לא מצליחה לכתוב.
זה כמו אורגזמה מאוד קרובה. זה מתקרב
זה מתקרב,
את מרגישה שזה מגיע,
עוד שניה,
ואז זו הטיפת זיעה על המצח שלך שהפיגה את כל הריכוז,
ואולי זה הוא,
הדמות שגוערת מעלייך ומתחברת לצדדים החייתיים שלה,
זו האורגזמה האדירה הזאת שיש לה פוטנציאל להתממש אך הדבר הזה שגוער מעליי מוציא מהמשחק.

. זה איזהשהוא תרחיש בחיי שמחזיק את מילותיי קצר ומשרה דממה בעולמי. בימים כאלה אני נותרת חסרת מילים.
זה איכס אחד גדול.

זה מצחיק. כשהאימפוטנטיות שלי משתלטת עלי, אני נהיית דברנית. בדרכ. מעין פיצוי על המילים האמיתיות שמדירות את רגליהן הכתובות ממני. יש כל כך הרבה דברים שאני צריכה לספר ואך ורק בדרך הכתובה, אך כשהאותיות לא זורמות, שיחה יכולה  לפצות על הריק.

חבל שזה מגיע בתקופות, כי אז האדמה נסדקת כשהיא מתחילה לרעוד מתחת לרגליי. חרדה כללית מלדבר עם אנשים, זה נראה לי בלתי אפשרי לחזור לנורמליות.
למה לעזאזל זה כל כך קשה לפעמים. פשוט להציג את עצמך. לשדר ששווה לדבר. להתמודד עם קשיים של שיחה. קשיים כאלה של חוסר כימיה, ואולי רושם מוטעה, בגלל שאתה משתמש בסכו"ם הפוך משאר העולם.  אבל אם אתה מגיע למצב שאתה לוקח את זה בתור משהו שמייחד אותך, כך גם תיזכר. בתור האחד שמיינסטרים, עבורו זו מילה גסה.

זה כמו להכריח אדם דתי להתחכך בעור ביום כיפור;  
כדי לדעת לצאת ממצב של חרדה צריך איפשהוא להעיז ולקחת עם עצמך סיכון.
מה לעשות, לחיות זה גם סיכון. אבל לפחות תחיה עם גאווה על מה שאתה. כי אז החיים יעברו פשוט ביתר קלות. ואולי אפילו תצליח להנות מהם.

כשאני חרדה אני משננת מילים בראש. ואני נושמת עמוק כמו שאלכס לימד אותי, מני דברים אחרים, אבל זה ביניהם וזה כלי שעוזר לי כי אני חושבת עליו באותו הרגע וזה מרגיע אותי. אז אולי פתרון נוסף לחרדה הזאת, להזעה לקושי לנשום, לתחושת הנפש המצטמקת פתאום, פשוט לחשוב על הדבר שאתה הכי אוהב. שאתה מעריך, הדבר שהכי מאמין בך שאתה יכול לעבור את זה. זה לא יהיה כזה נורא להגיד שלום או לפצוח בשיחה, כי יש מישהו שידע שתצליח.