העולם ע"פ בילי

היא ממשמשת בכל מטר רבוע ביח' דיור ההשראתית שלי ושל ואלכס.
מחפשת מה להרוס, היורקשיירית הקטנה.
היא שובבה שאין לתאר, וברוב הימים יש לה הרבה סיבות להתרוצץ בטריטוריה שלה, כעומדת על המשמר. הלו"ז היומי שלה צפוף מאוד בין מלתמוך בי ולהיות איתי כל צעד וחטיף עד לאושר שנצליח להציל לעצמנו, לבין לנבוח על השכנים ברכת שלום כשהם יוצאים לעבודה.
ואז היא מברכת עוד קצת במשך היום. דרוכה, מתוחה לאורך וקרבית.

מתאמצת עד מאוד להקשיב למילמולי-חוץ ולעקוב אחריהם. כאילו מדברים עליה והיא מנסה להוכיח את האינטלגנטיות שלה. שהיא יודעת מה הולך מאחורי הגב שלה. היא לא מאולפת כמו שמצופה מרועה גרמני להיות מאולף, היא מאולפת מהחיים שלנו.
היא לומדת את ההרגלים שלנו, וזורמת איתנו. ויש פעמים שהיא זקוקה גם לפרוק ולדבר ואנחנו בסדר עם זה ולפעמים אף פוצחים איתה בשיחה גם כן. ויש פעמים שאנחנו דוחקים בה לקחת את עצמה בידיים ולהפסיק לחפור בנביחותיה.
יש לה פרצוף של כלבה שיש לה מה להגיד.

היא הולכת בצורה שובבה ודעתנית. היא חושבת שמגיע לה הכל ואיפשהוא היא מצדיקה את זה, בלהיות הכלבה הכי מדהימה ומסורה שבעלים יכולים לחלום על לקבל. היא מתוקה להפליא.
נראית ונשמעת כמו תינוקת, במיוחד בלילה. יש צלילים שמייחדים אותה.
 
בבוקר היא מפיצה ריח של סדינים וכריות. ריח של שינה. הרבה פעמים זה על גבול הטעם המתוק. כמו של אוראו, או מאפה טאבון.  היא ממכרת ואי אפשר לזוז ממנה. כל מי שעיניו נחו עליה, נרתע לטובה בהפתעה גמורה מהיכולת של היצור הזה להסתכל לך את תוך הנשמה ולכבוש אותך במבט אחד חטוף. לא צריך יותר מזה.

היא חושבת הרבה פעמים שכל פעם כשאני יוצאת לקניות, למעשה יצאתי למסע קניות של החטיפים האהובים עליה. או של הצעצוע הזה שכל פעם נאכל על ידה למוות ואני מעניקה לה במתנה אחד חדש. יש פעמים שהיא מתאכזבת, אך ברוב הפעמים הציפיות שלה מתמששות כי היא מן אישיות קטנה.

היא מבינה את ההיגיון הבריא שכשאנחנו יוצאים, אנחנו תמיד חוזרים, אבל עם זאת היא מתנהגת כאילו זה איחוד משפחות ראשון, כל פעם מחדש. רודפת אחרי עצמה בכל הבית במעגלים בזמן שהזנב שלה מקשקש בנו במהירות ובשמחה, ואז ממהרת למצוא את אחד הצעצועים האהובים עליה ולדחוף אותו לחיינו כדי שנשחק איתה, 'אני מסכנה,' היא אומרת לנו 'מגיע לי. כל היום ישבתי כאן לבד…' 

ועם כל החוסר חינוך המובהק, יש ביננו מערכת יחסים ואמון.. ואם אני אומרת לה להפסיק, או לרדת משם כבר, או מספיק עם הונדליזם בבית (!), היא מבינה מתי אני רצינית וחוזרת עם הזנב בין הרגליים, למיטת פוך הורודה שלה ונאנחת בייאוש בעודה מתקפלת לכדור ונותנת בנו מבט נעלב. 
כשהיא מתחילה לחוש צורך של מגע אנושי, היא עושה צעדים לקראתינו ומטפסת עד אלינו בזהירות מאוד, כדי להתנצל בדרך שלה. שהיא הגזימה הפעם, והיא צריכה אהבה. כמובן שאנחנו מתקפלים והשגרה הדינמית הזאת חוזרת כל יום וחוזר חלילה.

היא נפש עם אישיות ותכונות. ואין סוף של הבעות פנים, וטונים גבוהים יותר ונמוכים יותר שמאפיינים את כל השריטות שלה.  יש לה הרבה קטעים שאנחנו קוראים לה בילי-דבילי, והיא מוכיחה אותנו צודקים.
כבר קרה מספר פעמים לא מבוטל שהיא נרדמה ונפלה מהספה בהלם ואז המשיכה לישון. אין סוף פעמים שפיספסה את הקפיצה היפה שתיכננה ונמרחה על הרצפה במן הבנה לא ברורה של-
איך זה לזעזאל קרה. יש לילות שיש לה נדודי שינה ויום למחרת היא מתעוררת על צד שמאל. זועפת ונרגזת. מתמרמרת בלחש עם עצמה ומביטה על העולם כאילו הוא נגדה.

יכול להיות שיש דברים שירשה ממני, יכול להיות שיש דברים שאני ירשתי ממנה. העובדה היא שלמחמדים האלה יש השפעה אדירה על מה הם מסוגלים להוציא ממך. ובמידה מסוימת, הם מטפלים בך כשהם מרגישים שזה מה שאתה צריך.