מול המראה

הבלוג הזה הוא יומן אישי שבו אני עושה חשבון עם עצמי, יותר מכל דבר אחר. 
כך יצא. 
זה מה שבוער בי בשלב הזה של חיי. 

זה כמובן לא מקרי שבחרתי באכסניה של קהילת חרדה ודיכאון,
ושאני מדבר לא מעט על בעיותיי הרגשיות, ההסתגלותיות, החברתיות.

אבל בעיקר אני מנסה להכיר את עצמי כהווייתי,
ואז להתפייס עם מי שאני,
לאהוב את עצמי מבלי להתכחש ולהסתיר את פגמיי. 

לאחרונה יש לי תחושה שאינני מספיק גלוי עם עצמי, למרות החשיפה, והרצון לחפור ולהיות אמיתי ככל שאני יכול. 

המראה ששמה זוגתי מול פניי, והדה-לגיטימציה שהיא עושה לי,
נוכח ההקרבה, האחריות והמסירות האינסופיות שלה,
מטרידים אותי ומנקרים בי כל הזמן. 

היא למעשה טוענת נגדי שאני צבוע, מתחסד,
אחד בפה ואחד במעשה,
חזק בדיבורים וחלש במעשים, יודע להרשים במילים,
אבל היא שחוותה אותי הכי אינטימי וברגעים הכי קשים
יודעת שאני fake
שאני חלש אופי
למרות ההתמדה והדבקות שלי בריצות ובתזונה שלי.
שהיא איננה מאמינה להבטחותיי ולמצגיי
אלא רק למעשים תכל'ס בשטח. 

מאורע מכונן בחיי
היה כשהייתי אולי בן 10
ובשביל צר
שבו הלכנו
אני ואחותי בת ה- 3 , 
מצדו האחד מדרון תלול
ומצדו השני 
צמחיה סבוכה, 
מולנו 
הופיע 
כלב מאיים ומפחיד. 
השארתי אותה לבדה
על השביל
מול הכלב
וברחתי 
למדרון התלול, 
בפניקה, 
נפלתי,
נפצעתי, 
ולא חשבתי לרגע 
על האחות הקטנה 
שנטשתי 
רק על החרדה 
שלי.
ניסו אח"כ לרכך את זה, 
הייתי עדיין ילד, וכו' 
אבל הילד הזה הוא אני 
האנצידנט ההוא 
העסיק אותי 
שוב ושוב
כל חיי
הפחדנות הזאת 
והאגואיזם הזה
מלווים אותי כל חיי. 

האם אני אמיץ או פחדן ? 

האם אני שונא-אדם לא חברותי ומתבודד או נשמה טובה ?

יש כמה אנשים – חברים לעבודה כיום ובעבר – שקוראים לי צדיק.
כנראה שרואים את "הנשמה היתרה",
את החמלה והאנושיות,
את העליבות והאומללות, 
את הרגישות הרבה
בעיניי.
אבל צדיק ?
אבא שלי צדיק. נשמה מיוחדת במינה.
אבל לא אני  

איך זה שברגעים הכי קשים של חיי,
כשהייתי בן 18 בטירונות,
במצוקה רגשית לא קלה, ולא ראיתי מוצא,
מצאתי בעצמי תעצומות,
ברגעים הכי מלחיצים של מסעות אלונקות בלילות,
להחליף שוב ושוב גברתנים ממני שנאנקו תחת משא האלונקה,
מתוך אמפתיה לסבלם והתעלמות / התגברות מ/על מצוקתי.
בזכות זה אהבו אותי חבר'ה שהיו שונים מאוד ממני,
הצלחתי כחניך תורן מקום שאחרים נכשלו,
הייתי שחקן נשמה
הוכתרתי כחניך מצטיין פלוגתי,
ואני ציפלון, עלה נידף;
כל זה מצד אחד, 

ומצד שני,
5 שנים later,
נשארתי לשכב במיטה
ונתתי לזוגתי לקום שוב ושוב לתינוקת שבכתה,
כי זה היה יותר מידי בשבילי.
נתתי דווקא לה להיקרע תחת האלונקה ? 

אולי בגלל שהיא שידרה חוסן למרות מצוקתה ?
אני חש שזאת איננה התשובה המלאה / הנכונה.

ג' מאשימה אותי שהפכתי אותה לשק חבטות,
דווקא אותה,
שהיתה מסורה לי במשך שנים רבות.
היא מתוסכלת כשאני מגלה אמפטיה למצוקה של אחרים,
מעריך הקרבה ומסירות של אחרים,
נחלץ לעזרת אחרים,
ודווקא אותה היפקרתי. 

עיקמתי את האף לכל דבר שביקשה ממני.
זה לא רק היה בהתמודדות עם רגעי לחץ של תינוק מטריד.
גם לא רציתי לעשות דברים בבית.
חזרתי מיום עבודה ו/או לימודים, 
ורציתי שיניחו לי לנפשי. 
לא ממש לקחתי אחריות ומחוייבות 
להיותי בנזוג ואבא, 
אלא רק על הדרך. 

לכל קביעה כזאת יש גם צד שני, ממתן.
יש גם לא מעט דוגמאות הפוכות, שבהן בכל זאת תרמתי את חלקי הצנוע.
שעשיתי דברים,
שיצאתי ממתחם הנוחות שלי כדי לעזור. 

היחס שלי לילדים שלי כשגדלו 
היה הרבה יותר נקי והרבה פחות מתוסבך
גם כשהיו מקרים נדירים
שהם העליבו אותי

הבת הבכורה מעולם לא
הבת האמצעית התעמתה איתי כמה פעמים בנערותה
והבן הקטן התעמת איתי לא מעט פעמים
בסגנונו ההפוך מסגנוני. 
כעסתי, והיגבתי במוחצנות האופיינית לי, 
אבל זה היה הרבה פחות עוצמתי ומנוכר.

הם במשך השנים
גילו בעיקר אמפטיה כלפיי. 
ג' באכזריותה, אבל יש מן האמת כנראה גם בזה,
טענה
שזה בגלל שהם פחדו ממני 
כשם שהיא פחדה ממני
ושהצהרות וגילויי האהבה שלהם 
כלפיי
אינם נקיים

ובכל זאת, 
יש בי המון רוך וחמלה ואהבה כלפיהם
והיו כמה וכמה הזדמנויות 
שבהן הוכחתי זאת
שוב ושוב.
קירות התא שלי 
מכוסים 
צילומים של הילדים שלי
ביחד ולחוד. 
עליהם אני מסתכל
כל יום, 
אליהם מתקשרת חמלתי וטוב לבי

ולך תשקלל ותציינן
כדי לתת ציון סופי שישקף.
הזיכרון שלי סלקטיבי, מתעתע.
למעשה הוא מנגנון הגנה חשוב מאוד שמאפשר לי לשרוד,
על ידי מניפולציות על זכירה ושליפה.
הדחקה, זה וואחד כלי הישרדותי. 

כנראה שאהבתי אותה וגם תיעבתי אותה במידה מסויימת.
פיתחתי כלפיה שינאה,
ועם זה ראיתי בה מלאך מושלם שאין בו מתום.
נוצר בי דיסוננס בלתי אפשרי. 

אם אני בנאדם שכל כך ממוקד בפופיק של עצמו, ובורח ממחוייבויות ומ"צריכים" איך אני יכול לחשוב על עצמי כאדם בעל תודעה חברתית, כאדם מוסרי ? 

אתמול נחלצתי לעזור לאמא צעירה עם תינוק לקפל עגלה לתא המטען של האוטובוס
("באת לי משמיים" היא אמרה, והייתי נבוך וגם מאושר. היי, אני בכל זאת בנאדם טוב).
לפני שבוע עזרתי לנכה בכסא גלגלים שניסה לגלגל את עצמו אחורה בעליה.
הם לא ביקשו עזרה. איש לא שם לב אליהם ולא נחלץ,
למרות שהיו אנשים רבים מסביב, רובם דתיים, אגב. 

אני מפרגן ומחמיא, מחייך ומשרה אווירה טובה בחיוך ביישני,
כלפי מנקי רחובות, פועלים בהפסקת אוכל, נהגי אוטובוס, קופאיות בלחץ, נכים, חלשים, חברים וחברות לעבודה, 
אני מראה את פניי האנושיות, הרכות והטובות, 
ובעיקר כאלה שאינם מנסים לעורר רחמים על עצמם. 

ויש עוד דבר עליו ג' איננה סולחת לי – כשאמא שלה שכבה בבית חולים, ולה היתה כל האמפטיה בעולם כלפיה, אני נאטמתי והתנכרתי.
וזאת אמא שסבלה במשך שנים כאבים כרוניים, שעשתה לי רק טוב,
והיתה מופת של אחריות לעבודתה ולמשפחתה, בלי לדאוג לרווחתה האישית,
אושיה קיבוצניקית של פעם.
איך יכולתי להתנכר (לא בפניה, אך הרי מעולם לא הסתרתי מג' דבר ממחשבותיי) כשהאמא התלוננה ? מדוע העליבות שלה עוררה בי דחיה וניכור ? 

איך אפשר להסביר התנהגות כה לא אנושית, רעה, מצדי ? 

אולי זה מתקשר למאורע מכונן מעברי, שהוריי חזרו והזכירו לי שוב ושוב.
כשהייתי עם אמא שלי
(כן, שוב אמא שלי. מעניין איזה בנאדם היה יוצא ממני אם הייתי גדל אצל אמא אחרת)
בחנות גדולה של "המשביר", ואני כבר בחור (לפני צבא ?) ואז היא נפלה
(הנפילות האלה.
היא נפלה הרבה רגע לפני ההתדרדרות החדה כתוצאה מהאלצהיימר.
ונתלתה עוד יותר חזק באבא שלי,
ונעשתה עוד יותר מניפולטיבית ושתלטנית, אם זה אפשרי בכלל)
ואני לא הושטתי לה יד לעזרה, חשתי דחיה וניכור
(כרגיל. הו, הרגשות השליליים שפיעמו בי במשך שנים כה רבות כלפי האמא הזאת.
הרעל הרב שזרם בעורקיי במשך השנים המעצבות)
חשתי שזאת עוד מניפולציה שלה.
שנאתי אותה שהיא קלעה אותי למצב כזה
הרגשתי כעס כלפיה ולא חמלה
אמרתי משהו כמו "מה עשית לי ?" 
וההורים שלי התבדחו על זה במשך שנים
וסירבו לעכל
עד כמה האפיזודה הקטנה הזאת 
היא מצמררת 
ומשקפת קשיים רגשיים עצומים
שחוויתי מאז ילדותי
נדפקתי בגדול
והם כרגיל טאטאו מתחת לשטיח
עד היום
אבי בן ה- 83 
חי בהכחשה.

לכן, בין היתר, 
אני רואה בעצמי
נכה רגשית. 

אני כבר מבין, 
גם בלי לעבוד 
שנים על שנים
עם תרפיסט
(בעלות של עשרות אש"ח ויותר)
שאין תשובה פשוטה לשאלות הנ"ל, 
שלמעשה אני מבין את המורכבות הרגשית והאישיותית שלי
ואת מקורותיה והגורמים לה, 
שאני גם בנאדם טוב 
וגם רע. 

כיום, בן שישים, 
אני רק רוצה 
שיניחו לי לנפשי
עם השקט שלי
והלבד שלי
להקל על עצמי, 
להשתחרר, 
להנות,
בלי נקיפות מצפון
לעזור פה ושם
בקטנה
כשמזדמן לי
ולא בגלל שאני מחוייב. 

טוב, הפוסט הזה מסתיים, 
תשאיר 400 ש"ח 
עבור הטיפול. 
מרגיש קצת יותר קל ? 
יופי
ניפגש בפעם הבאה
אנחנו לא עומדים עם סטופר
ממשיכים 
עם הטיפול
עד לשלב
שבו תבין
את מורכבות מצבך
ותתפייס איתו. 
הטיפול לא ישנה את המציאות
גם לא ישנה אותך
המטרה היא ללמוד לחיות 
בשלום
עם כל הפגמים, הקונפליקטים, הרגשות השליליים
להמשיך להתמודד
ליפול ולקום
ושוב ליפול ושוב לקום
אין פתרון קסם
האישיות שלך לא ממש תשתנה
אבל יהיה לך יותר קל
לנשום.

וזה שאתה מרגיש 
כמו פרה שחולבים אותה
וכואב לך על סכומי הכסף
העצומים 
שאתה משלם לי
זה סימפטום 
של הבעיות שלך.
עד שלא תשתחרר מזה
אין מצב שהטיפול יסתיים

אתה מבין את כל זה, 
נכון, אריה ? 
יופי
קורבן קטן שלי,
יום טוב
ונתראה 
בפגישה הבאה.