הקאות, היריון ובולימיה

אני בולימית לא פעילה. כלומר, לא הייתי פעילה עד לפני כמה זמן. כשהתחילו ההקאות בהיריון, נבדקתי כרגיל, וטרם עלו על בעיית סוכרת ההיריון. לכן נראיתי גדולה יותר כבר בתחילת ההיריון. 
הסביבה הייתה ביקורתית כרגיל, שיפוטית, מתערבת. לכל אחד היו עצות לגבי ההורדה במשקל. הרופאים ממש הבריקו בחוסר הרגישות שלהם. אחר כך זה הגיע. התקף בולימיה קשה, חזק וממושך, שגרם לי לאנמיה. עד כה הורדתי 10 ק"ג ממשקלי המקורי, לפני תחילת ההריון. עכשיו אני נראית נפלא. כל הסביבה מחמיאה לי אבל מי שהולך לישון עם הפרעת אכילה קשה, צריבות בוושט והרעבות עצמיות זו אני. כך בדיוק הפכתי לאויבת של עצמי – ואז החדירו לי זונדה דרך האף. 
זה כבר לימד אותי לקח. בפעם הבאה, לא אגלה אחריות, ולא אספר לאף אחד שאני מקיאה. נו, לא באמת. זה ניער אותי. אחרי ההקאה המסיבית, שגרמה לי לאבד כל מה שאכלתי בערך מאז הגרבר הראשון שלי כתינוקת, הגיע הזמן להתבגר ולהבין שאני חיה עבורי, עבור הילדים שלי וממש לא צריכה לספור את דעתם של הסובבים אותי. 
הבריאות שלי היא שחשובה, ולא הדמות שבמראה. זו חשיבה בוגרת ומפוכחת, והלוואי שיכולתי לשלוט בגופי כפי שאני שולטת במחשבתי, אך גם זו התקדמות משמעותית. עכשיו צריך לגרום להקאות להפסיק. אני כבר לא גורמת להן להגיע. הן באות באופן ספונטני. 
לוקחת טבליות סותרות חומצה, אוכלת בריא, נכון, מפוקח – העיקר לשמור על הבריאות. 
יצרני הבגדים יוכלו להסתדר גם בלעדיי. איזה קטע הזוי. יושב באולימפוס איזה שונא נשים, שהוגה דגם של בגד במידה הזויה, ואני צריכה להפוך לקרבן כי הוא רוצה לפאר את האגו, הכיס והמותג. 
שיתפוצץ. אני אשאר בחיים ואחיה טוב. מצדי, שירד הוא מנכסיו.