עילה לאבידה

אין לי הרבה על מה לכתוב, על אף שיש לי הרבה על מה לאכול את עצמי ועדיין והמקרר בביתי ריק. 
הנפש גדושה ואין מה לאכול. סתירה אחת גדולה האמירה הזו משמיעה.
לא מבינה מאיפה יצאה לה.

אני כותבת מה שעולה לראש, בלי עכבות. כאילו עולמנו נוהר נגד הזרם. את הטיפשות שאני מוצאת בכתיבה שלי אני מצליחה לתרגם לשלשול מילולי. לתיבת פנדורה שנסדקת עם הזמן. ולגילוי מחודש של חלקים שנרדמו עם השנים. עזבו אותי להבין דברים בדרך הקשה.
האצבעות נרדמות. אני מרגישה כאילו אני לא בהכרה, ויש הרבה משימות שהטלתי על עצמי השבוע לקיים ובינתיים אני מוותרת לעצמי מעט ומוצאת את עצמי כל יום אומרת מחר, ביודעין שאשתמש במטאפורה הזאת, בפעם מי יודע כמה, כשלמעשה אני לא מבינה איפה הקושי שלי.
'לפחות תכתבי. תיצרי משהו.'

פעם אחת לשם שינוי אני לא רוצה לחוש את האשמה על מה שאני באמת רוצה לכתוב. לא רוצה לעצור רגע ולחשוב האם נכון לכתוב דבר כזה כי אני כותבת את נפשי.
נפש לא יכולה פשוט להיות נכונה. נפש היא מה שהיא. היא אני.

אני לא מקולקלת. מחשבה שכזו יכולה להשמיד אותי. בעברי היא השמידה. מחשבה כזו שגדלתי לתוכה שמשהו בי לא תקין. כי אני לא חושבת כמו כולם ולעיתים אני מתביישת להגיד את זה. ואני פועלת שונה מאחרים ומסתירה זאת ביודעין מתוך ההבנה שאני לא בשלה מספיק כדי להיות אני האמתית כלפי כולם.

שיקראו לזה דרך להתמודד, דרך להאבק, דרך מאופקת כדי להסתדר ולקנות לעצמי עוד זמן לפני שאני מעמידה למבחן הרבה מיסודות חיי ואני מקווה שהם יכירו בי. את מה שאני, ושלא הייתה במעשי כוונה שפויה או מכוונת.

הלכתי לאיבוד ולקחתי שמאלה לרחוב לא מוכר וסתום מבוי. כשהזריחה העירה, מתוך כל מיני סיבות ששפכו אור על ההיגיון הלא בריא שלי, קיימתי כמה וכמה הבנות מאז שחזרתי למסלולי, שלכאורה זו עילה לשמחה ומן כוונה אמתית להשלים את חיי בלהודות, בלהתנצל ובחשיפה של הקלפים.
אבל אם באמת נשים רגע את הקלפים על השולחן,
נגלה שעד שלא פתחנו אותם לחלוטין, זו למעשה עילה לאבידה.