פעם היא הייתה…

תופעת הניתוחים הבריאטריים דרך קופות החולים תקפה את השכונה שלי. פתאום כולם נראים כחושים, עייפים וזקנים יותר. זה באמת עצוב לגלות שבסופו של דבר אנשים מתגעגעים לאוכל או משתגעים ונשלחים לבי"ח פסיכיאטרי כי חצו את קו האנורקסיה מתוך פחד לחזור לממדים הקודמים או פשוט כאלה שעלו במשקל all over again. 
אני רואה מעט אנשים שבאמת פתרו את בעיותיהם בחיים בעזרת הניתוח הזה. מה שהם עשו הוא קיצור דרך לתוצאה המקווה בלי להביא בחשבון את התוצאות. 
ניתוח בריאטרי הוא אחד הדברים המסוכנים שיש, כי הוא מבצע קיצוץ לנפש. כן, יש אנשים שזקוקים לו מאוד אבל מה עם הכנה נפשית? היכן הליווי הנפשי ואיה האחריות מצד בתי החולים/קופות החולים/משרד הבריאות? 
חשבו על זה כך: אתם נכנסים לחדר, מורדמים, עוברים ניתוח וחוזרים עם תינוק הביתה – כל זאת ללא המתנה בת 9 חודשים, שנועדה בין היתר להכין את האם נפשית לטלטלה הרגשית. 
ניתוח בריאטרי לא פותר את האכילה הרגשית, לא את הסיבות שממנה היא נובעת, ולא את ההתנהלות הבעייתית שהביאה לכל אלה. הניתוח נועד לאנשים עם בעיות השמנה קשות, אך בפועל יש תעשייה שלמה סביב העניין הזה. אני מכירה אישה אחת שעשתה את הניתוח פעמיים, ותמיד שמנה בחזרה. 
הפרעת האכילה איננה מתוקנת באמצעות ניתוח, וגם אם מבצעים אותו, יש לוודא כי המקפצה הזו לא תישבר. יש לכם מחשבות על ניתוח כזה? צרפו לתהליך גם טיפול פסיכותרפי כדי לבצע הכול נכון. 
נ.ב. אם הרופא אומר לכם שאתם גבוליים, יש לכם עוד סיכוי. הוא לא באמת שלח אתכם הביתה כדי לצבור עוד 10 ק"ג. זה מסכן חיים ולא אחראי – וזה בכלל כל הרעיון. גלו אחריות לחיים שלכם, כי איש לא יעשה זאת עבורכם.