העוגן, הידית והמפתח

22.08.16
שתיתי את המים במהירות כזאת כאילו ביקשתי לטבוע ממנת יתר של נוזלים.
ואז ישבתי עם עצמי איזה שעה עד שהצלחתי לגרור את עצמי אל המקלדת. 

ישבתי ספוגת מחשבות והבנות. לראשונה אני מרגישה את החוויה מתקנת שורפת אותי. ואני מבינה אותה כמו שהייתי צריכה להבין הרבה קודם. ישבתי בחוסר מעש ואנרגיה, אך לראשונה בחיי היה לי מאוד ברור מה אני רוצה מהם. אני רוצה חופש במחיר מבצע, ואין דבר כזה. 
זה בערך מה שמוטי אמר לי היום. 

אני רוצה להגן על עצמי, אבל אני רוצה להגן גם על כל השאר. וזה לא משנה מה אומרים לך כשאתה ילד, תעשה מה שטוב לך, לא כשאתה ילד, שעליו מוטלת האחריות להעביר דואר בין אבא ואמא.
וזה לא משנה כמה אמרו לך שאתה לא צריך לבחור; אתה כן. כי יש את המישהו הזה שעדיין לא נותן למשקעים לשקוע. יש מי שגורם לי לחיות כל יום מחדש את העבר. יש מי שמבקש ממני להלחם את מלחמותיו שלו וזה מתיש אותי. זה לא נותן מקום להתפתחות אישית ולצמיחה. 

אני בת 29 ואני עדיין ילדה קטנה שלא יודעת כלום. כי למרות שחוויתי הישרדות מכל מיני סוגים, אני מרגישה שהמציאות, מכה בי חזק כדי להתעורר. אני נותרת מופתעת כשהצלחת מתהפכת, משום שאני מבינה שככה תמיד היא הייתה צריכה להיות. אני רק התעלמתי משורש העניין.

שכחתי להלחם בשביל עצמי. מטרת חיי תמיד התרכזה בלהיות האור בקצה המנהרה שלה. התמקדה בלהיות העולם שלה ולנסות איפשהוא לפצות אותה, להתנצל תמיד בשמם של אחרים, לתמוך ולהגן. להיות העוגן, הידית והמפתח.
לא היה לי חופש. 

אני לא זוכרת שמישהו היה הידית שלי כילדה. אף אחד לא נתן לי פתח או הזדמנות אפילו להגיע למשהו, כי  מתברר שמטרת חיי הייתה אחרת לגמרי. לפעמים נראה לי שהביאה אותי לעולם כדי להיות עבורה תרופה לכל דבר. תרופה לבדידות, אהבה, כסף. קו ההגנה שהיה שם עבורה מתוך רצון אמיתי, כי היא גם הייתה שם עבורי. 

היא קנתה לי את הפסנתר הראשון שלי, ובכך לנצח היא תהיה זאת שקנתה עבורי את זכות הביטוי. היא הגיעה אלי מכל קצה בעולם, כדי להיות איתי אם היא הרגישה שזה מה שאני זקוקה לו, מישהו להיות איתו. היא נפש שיודעת להגן ולהתחשב. היא נפש שאוהבת לתת, זה בטוח. היא הייתי לידי וניגבה לי הרבה דמעות כילדה, כי אז הדברים נראו מאיימים ומפחידים יותר. היא מעולם לא שפטה אותי כשהרטבתי את המיטה ושום דבר לא עזר. עד גיל 14, הייתי ילדה מבועתת שהוכיחה את חרדותיה מידי לילה. אח"כ החרדות התייבשו ושינו את צורתם להיות מי שאני;

מישהו שפוחד מלדבר, שרוצה להעלם כל הזמן מהעולם כי אני לא יודעת איך להתמודד איתו. כל החיים למדתי איך לחיות עם אמא שזקוקה לעזרה, ושמחתי תמיד להיות עבורה למשענת, רק לא הבנתי שלא ככה הדברים אמורים להיות. ואז כבר היה מאוחר מידי.

אמא שלי, היא אמא שתמיד מזכירה לי שהיא כאן לדאוג ולתמוך. וזה הדדי. אני תומכת בה, והיא בי. בעבר, היינו שתינו מול כולם. עד שאיבדתי אותה. בערך לפני 8 שנים. לא ידעתי שכאן התחיל תהליך האבל שלי עליה. תהליך שהגיע לתודעתי לפני קצת מעל משנה. הנושא הזה נחקר לעומק מפגישה לפגישה עם מוטי ומותיר אותי עם שאלות שמאוחר יותר, אני עונה עליהן לבד ביתר קלות.

היא במרדף אחרי מעמד כלשהוא וזה דורש הרבה עבודה. הרבה התמקדות, חיים לא יציבים, בדיוק כמו שחיינו פעם. תמיד אצלנו שלכת, כשבחוץ זו תקופה של אביב. תמיד תחושה של אשמה כשאני מתחילה לצעוד לכיוון של עצמאות, אשמה שאמנם נפלה עליי בטעות, אך היא נשארה כדי ללוות אותי בהמשך.
 היא הייתה אחרי כמו צל, האשמה, אבל היו לי דברים חשובים יותר לדאוג אליהם.

לא יכולתי להתפנות כדי לחיות את חיי בכל מובן שהוא. לא יכולתי לכעוס, לשאול שאלות ולהבין למה הדברים הם ככה. הייתי עסוקה. נלחמתי בחזית, ספגתי מכות קשות שהותירו צלקות קשות. צלקות שקשה לי לחיות איתן כי ביליתי כל כך הרבה שנים בלטפח צמח שכבר נבל, בעוד המשכתי להשקותו במים.

הגיע הזמן לתת לצמח הזה לנוח על משכבו בשלום.
 להיות פרח אקזוטי בשטח, זה לא קל ביחס לפרחים הרגילים בגינה. פרח אקזוטי, חי חיים הרבה יותר מחוספסים. הוא חי מחוץ לגינה, חשוף יותר. פגיע יותר. לבד יותר. זה פצע טרי כל החיים. זה קצת כמו לאכול שעועית ולהתפלא שאתה נפוח מגזים קטלניים. אתה אכלת את זה, עכשיו לך תחרבן את זה. 
 זמן שהותי הממושך בשירותים נובע מתוך חוסר מוכנות להוריד את זה באסלה. כי אני מבינה שכל מה שעשתה זה לנסות להגן עליי ולהעניק לי חיים של שקט. למעשה ההפך קרה.

זה לא הצליח הפעם. מתוך כל  כך הרבה סיבות, נוצר ההרס הזה, וזה לא משנה מה גרם לבניין להסדק מלכתחילה, הוא כבר הפך גושים של הריסות ואבק וכל זה נמצא תחת ביתי שלי; בתוך הלב שלי, בתוך הדפוסים שלי וההרגלים שלי מבלי שביקשתי. 

בשלב מסוים היא יכלה לבחור לחיות חיים שאחרים חיים, אבל היא לקחה את עצמה את כל תואר העצמאות, בידיעה שאהיה שם כדי לסחוב אותו ביחד איתה, עם כל מה שלא יבוא; עם הקשיים, עם הטוטליות, עם הלבד של שתינו, עם החובות, עם כל הדאגות שלה שהפכו להיות הצלקות שלי. 

היא לקחה את עצמה לגדל אותי בכל מובן שהוא ולא ויתרה עליי ועל אחותי. גם כשהדברים נהיינו קשים. היא רצתה להקדיש את החיים שלה בלהיות אמא נורמטיבית כמו כולם, אבל קרה משהו שהפריע לה להתרכז בזה. אני חושבת שהיא ניסתה להיות אמא למופת מבלי שהיו לה את היכולות הזמינות לכך.

אני לנצח אוהב אותה, על כל הערכים הטובים שהטמינה בי, אך לנצח גם לא אפסיק לשאול מדוע היא ניסתה לחיות דרכי, כי הייתה ברירה נוספת. אך היא לא רואה את מה שאני רואה. אני מקווה שיום אחד כן. ואני מקווה שהיא תבין שהיום הגעתי למצב בו אין לי הרבה ברירות אלא להתחיל לרפא את עצמי, עם כל מה שיבוא.

אני מקווה שהיא יודעת שאני אוהבת אותה, אבל ממש קשה לי להראות את זה כשהמגננות הטבעיות שלה מתקוממות מולי. ואני מקווה שהיא תדע שלווה נפשית בגלל שהיא רוצה אותה כל כך ולא בגלל שכך יצא. אני מקווה שהיא תבין שלראשונה אני מתמודדת עם משהו שהיה עליי להתמודד איתו כבר מלפני כמה שנים, אך הוא נעלם מעיני עד היום.

מתישהוא מילותיי יגידו את שלהן,
עד אז, אני אוהבת מרחוק, ושבויה של הדממה.
שבירה באופק, כמוני, כמו שקיעה.