בין הורוד לשחור

26.08.16

אח הלוואי והייתי יכולה לזכור את עצמי כתלית שכולה תכלת. כמו אז. פעם,
כשהייתי עוד ילדה שלא ידעה לבטא את המילה "חיים" במדויק..
עדיין מברברת מילים עם סופיות ילדותיות ומעוגלות, דו משמעותיות באופן תמים לחלוטין וההבדל הכי חשוב, המילה הזו-"חיים", נאמרה בחיוך. כן חיוך אמיתי של ילדה תמימה שלימים תהיה אומללה ולא תבין למה. כזו שתגדל להיות בדיליי מהעולם החיצון.

כן, בתור ילדה, הייתי מאוד שקטה ומופנמת כלפי האנשים מבחוץ, שמורה אך ורק בין ארבע קירות ביתי ומבצרי, אמיתית אך ורק בפניי אמי. ובפניה דיברתי הרבה. בתור ילדה ידעתי איך החיים שלי אמורים להיות בצורה האידיאלית  שלהם.

אני הרבה זוכרת ששמחתי לגדול, משנה לשנה, בין מעבר דירה לבין יומהולדתי מצאתי בכך נחמה קטנה, כך הזמן עובר איכשהוא, מורגש מאוד, מקרב אותי הרבה יותר אל מועד בו אוכל להתחיל לעבוד, להכניס כסף הביתה, רציתי להיות מבוגרת. זה ושנאתי את הילדות שלי. חיכיתי שהבגרות תגאל אותי מיסוריי. חשבתי לעצמי- כמה קשה זה יכול להיות;
אז קורעים את התחת ועושים מה שעושים בשביל לשרוד. אם יש לך החלטה בראש, מטרה, פשוט תבצע.  

היו לי אנרגיות ותקוות גדולות יחסית לילדה בכיתה יסודית, שבאמת הקדישה יום שלם כדי לגמור את חייה עם קופסת אדווילים ומיץ תפוזים…חובבני כל כך. אפילו לפעם ראשונה.
תיכננתי את העתיד בפני אמא;
 אני אהיה פסיכולוגית, אולי מעצבת פנים, אחכ הייתה המוסיקה, הכתיבה שפרצה בשלב מוקדם מאוד של חיי, ובגיל 27 כבר אהיה בטח אחרי תואר ועם מקצוע. ככה דני תמיד אמר לי, מאז שהטיס אותי לטיול משפחות מאושר בארה"ב. הייתה זו הטיסה הראשונה שלי. ישר לניו יורק הקיציית. הייתי בת 14, והיינו אני ואמא ודני. 
היינו ממש כמו משפחה. לרגע שכחנו שהוא נשוי פלוס שלוש. 
לרגע שכחנו שבעצם הכל עדיין אותו חרא.

בכל פעם שראה כמה נפעמת אני מן המראות הניו-יורקרים השוקקים ומרמת החיים הגבוהה הוא דיקלם בפניי –
"תלמדי, תרכשי מקצוע- תגיעי לארה"ב"
 הוא ביקש ממני לזכור ולהפנים. שנאתי לשמוע את זה,
כי הרגשתי שאני לא יכולה להנות מבלי שהוא ינשוף לי בעורף כדי להזכיר לי שזהו הסוד להצלחה.
אבל כנראה שאיפשהוא זה חלחל לתודעה עד כדי כך שאמרתי את המילים מיוזמתי לאורך השנים, אך למעשה לא באמת מימשתי.. אני מעריכה אותו עד כך שניסה לעודד אותי אבל יכול להיות שהייתי זקוקה ליותר מזה. ולאו דווקא ממנו.. 

אז יכול להיות שכילדה הייתי אכן שקטה מאוד וכל מי שהכיר אותי לבטח חשב שמשהו לא תקין אצלי. הביישנות שלי הייתה על תקן מדאיגה קצת בתחילה. פסיכולוגים, במהלך השנים, קבעו שהמופנמות שלי וחוסר הביטחון והאמונה העצמית הנמוכה שלי, נובעים מחוסר יציבות בילדות ושיט כזה…. 

נכון. בדיוק כמו שהציפורים מצייצות בבוקר והפרה שותה חלב…
(הרי תמיד יש איזה ספק קטן שזה באמת זה, ולא תשובה צפויה כמו, מים)

אני ואחותי חווינו הרבה. נפרדנו לשמונה שנים, ושנאנו אחת את השניה בגלל שקרים של אחרים. אמא הייתה הטובה. אבא היה הרע. בגלל כשאתה ילד, יש שני צבעים מכריעים והם נחלקים לשתי תקופות- תכלת-ורוד בילדות, שחור-לבן בבגרות.

אצלי ואצל מוריה השחור והלבן הפציע מהר מן המקובל. את השלשול המילולי של אבא ואמא יכולנו לזמר בעל פה אז. היא גרה אצל אבא, אני אצל אמא. זו הייתה החלוקה. בקושי דיברנו, תיקשרנו כמו שתי קבוצות אויב. עצם העובדה שיש לי אחות, למען הכנות הכנה, לא מובנת מאליו עבורי. עצם העובדה שאנחנו קרובות היום, עד לפני כמה שנים הייתה לא יותר מתהייה מעורפלת בעיני.

אבא סיפר סיפורים למוריה. אמא לי. ולסירוגין. התפוצץ לנו המוח ובאמת שהפילו עלינו אחריות לבחור. אחותי לקחה זאת כל כך קשה, עד כי הייתה חייבת להתעופף מפה בטיסה ישירה לארה"ב. היא עשתה זאת בזמן.  
אני נשארתי לתעד את המציאות שנפלה עליי.

 הקשר שלנו היום התחזק כי שתינו באנו מאותו המקום, בהפרש של זמן אחר ודברים התחרבשו כי ההורים שלנו חירבשו אותם. אחותי מעולם לא הייתה פרייארית של אף אחד, היא לקחה את נשמתה וחפציה היקרים ארזה את כולם לתוך מזוודה, טסה ולא הביטה אפילו אחורה, כי היא ידעה שהיא עוזבת כדי לשרוד. היא עשתה עבודה יפה. ואני חושבת שהיא תהיה מוכרת מאוד יום אחד, רק בזכות האישיות היוצאת דופן לטובה שלה.
אני נשארתי כי לא היה לי לאן לברוח בגיל 19. עדיין הייתי בחסות הצבא, וכשזה נגמר, אז הגיעו שנים קשות במערבולת פתאומית. החיים שלי נראו כמו דרמת טעויות עם שמץ של הומור מלגלג עלינו. כאילו אלוהים משתין עלינו- אמרתי לכן. 

החיים היו תהפוכה אחת גדולה. דני בירושלים, אמא על הקרשים, חובות מתחילים להערם, דני מגיע פחות. מטיילים פחות, קונים פחות, נראים ביחד פחות. עבדנו קשה אז אני ואמא כדי לשרוד. כי הדברים נהיו לחוצים. היא פתחה משרד הפקות, חלום של עצמאיים עם אגו. הטעות הקלאסית והוותיקה שלה. אני דפקתי כפולות בכל מיני עבודות מזדמנות.

נפלנו קשה בדרך. אמא תמיד מצאה דרך לצאת. אחכ היא גם מצאה שוב דרך להכנס. קשה שלא להבחין בשאריות הבוץ. היינו לבד בסה"כ. למדתי הרגלים רעים, חלקם למדתי בחוץ. בשלב מסוים חיפשתי איך לברוח מכל זה, ההתמכרויות באו תוך כדי. כמעט בסתר, לכדו אותי והפכו אותי למן מכונה שכמעט ולא ישנה. שורפת שעות מחוץ לבית, רחוק מהצרות, קרוב לכל מה שחייתי אז ובכמה שפחות פיקחות, יותר טוב..

עבדתי בדראגסטור במשך 5 שנים רצופות. ציר חורב הפך להיות הבית השני שלי. ביליתי הרבה עם רוני, חברה וותיקה, שלעולם לא תשוב להיות מה שהייתה עבורי אז. עשינו כל כך הרבה שטויות. כל כך הרבה מעשים נחפזים, חסרי אחריות. איכשהוא זה הרגיש כאילו אנחנו חיות את החיים במלוא מובן המילה, כשבעצם היום, אני יודעת להגיד על עצמי שברחתי מהחיים שלא רציתי. רציתי למצוא את עצמי, למצוא לי פינה, לעבוד בשביל עצמי, אולי לטוס. אבל זה פשוט לא התאפשר.
מחוייבויות קודם. 

עבדתי כדי לכסות מקדמות ושילבתי עוד שתי עבודות בנוסף, ממש על הציר, צמוד לדראגסטור. בזמן הזה נפשי נהייתה דחוסה, הייתי בחוסר ידיעה עד כדי כך שלא הרגשתי כמה הכל כל כך כבד לי.  חייתי שם וזה היה טוב לתקופה. 

זאת הייתה תקופה של פריחה מילולית, והדפים נערמו בכל מקום שהייתי נוכחת. בצורה של פתקים מקומטים בכיס האחורי של הג'ינס, כתובות על כף ידי, במצבים אימפולסיבים, דפי נייר קרועים לסירוגין מפוזרים בחדר השינה שלי, לימים על הפסנתר הזקן שלי, באוטו שלי שהכיל תקופות נכבדות מחיי, בעבודה…
היה לי הרבה מה לומר. הנייר תמיד הקשיב לי כמו שציפיתי.
אם להיות כנה, לא הרבה השתנה מהבחינה הזו…

הייתי מלנכולית עד נקודה מסוימת והשבירות שחוויתי היו רוויות בדמעות ובשבבים של כאב נפשי, רציתי להגיד די- ושיקשיבו לי. אבל החיים גם יודעים להשתיק לפעמים בדרכם שלהם. כמו אימרות כאלה שבאות לך על הדרך; יהיה בסדר, עוד תקופה, מחר זה יום חדש.

והימים היו חדשים, חדשים שנהפכו לישנים ונראו בדיוק כמו הקודמים להם. בתאכלס אני ואמא דרכנו במקום. יותר כמו טבענו בתוך הדייסה השרופה של עצמנו.
נכנסנו להמון סמטאות ללא מוצא ונחלצנו בשן ובעין.
חיים על הקצה. אלוהים עושה דווקא. 
פעלנו במודעות ובכינו כמו קורבנות.

אח"כ, ניסיתי את מזלי באוניבסיטה. זה היה מרענן לאיזה חודשיים. אין לי תעודת בגרות, אני בקושי הצלחתי לשבת בשקט במשך שני שיעורים ברצף. לא ידעתי שיש דבר כזה לו"ז של לימודים. לא הייתי רגילה לשגרה כזאת. ועוד אקדמאית. הרגשתי קטנה. חזרתי למשרה מלאה בדראגסטור, שם הייתי כרישה…

ואז החיים המשיכו להתגלגל. מצאתי את עצמי במכללה קטנה לעיצוב. (עדיין חסרת תואר) אחריי מערכת יחסים כושלת וסטריאוטיפית של 8 חודשים עם אמריקאי נפוח, הגיעה זוגיות אחרת, מכבדת, לשם שינוי. מתורבתת יותר. התלהבתי ממנו בהתחלה. בחור טוב ממשפחה טובה. חיצונית, גם לא היה לו  חסר. הוא הביא אותי לשגרה מסוימת… יחסית. 
מהר מאוד זה נפל.

כעבור שנתיים וחצי, פגשתי איש ברנז'ה נחשב. יכול היה להיות אבא שלי. אולי אפילו סבא, עם שאיפות גבוהות. אבל היה בו משהו שקסם לי. אני קסמתי לו כי אני חושבת שהזכרתי לו את אישתו ז"ל שאיבד ממש בתחילת נישואיהם. כשעוד היו צעירים ושובבים. היינו נפגשים ואוכלים אחד את השני בתדירות שבועית שנמשכה מעל שנה.

אח"כ הגעלתי את עצמי על מעשיי ולא יכולתי להבין איך יש ימים שבלב שלם אני יכולה להגדיר את עצמי כאדם נאמן, בזמן שאני רכובה על מישהו שקנה אותי בזכות הקסם האישי שלו האישיות והמעמד, בזמן שבן זוגי בטח מתכנן את ה3 שנים שלנו ביחד… שרדנו כמעט 4

זה לא עצר אותי בהמשך, מלזיין איזה בחור זר אחרי היכרות של שעה אולי..
זרקתי אותו החוצה מביתי מיד עם תום האורגזמה. ורק אז התפרקתי.
לא ברור מה זה היה, למה זה קרה, למה זה נראה לי הגיוני לפעול ככה. 
נטולת מצפון. אין מצפון. הוא משחק איתי מחבואים. כשהוא יוצא, אני נשברת.

זה פאקינג איזה התקף מאניה? דוגמה מההורים..? זה בסדר לבגוד? זה בסדר להרגיש תשוקה אדירה למישהו בזמן שאתה חושק באותה מידה על חיים נורמטיבים עם מישהו משעמם? כדוגמת דני. אני בטוחה שהוא אהב את אמא שלי אהבה אמתית, אבל הוא פישל הרבה, כי הוא חזר לסירוגין לסטריאוטיפ שאיתו התחתן מלכתחילה. הטיפוס המשעמם.  ואני מניחה שהוא הבין במהלך השנים שיש אהבה של תשוקה. ויש אהבה לנוחות שהחיים מציעים. איפשהוא גם הבין שהיא לא אדם קל.

השנים הביאו מהלכים שאי אפשר להחזיר לאחור.
מהלכים של כולם, של מוריה. של אמא. של אבא…
שלי..
מרבית השנים עברו כמו חידה בשבילי.
תמיד הרגשתי שאני לא מסוגלת לבטוח בעצמי.
בדיוק כמו שקבע מוטי לפני מספר מפגשים.

מוטי הבהיר לי מה השניים האלו עשו, הם שיחקו במחנות. לאבא יש כסף, על זה הוא מחזיק אותי. לאמא אין כסף, על זה היא מחזיקה אותי. סיכומו של עניין, ככה אני חוויתי את הדברים. מכוער כפי שזה יישמע, אלו חיי היפים ועדיין לא הגעתי למבוא.

אח"כ הגיע אלכס. התפנית של חיי. כל תכליתם ומשהו שלעד אנצור ואעריך.
הוא קלט אותי, הוא התאהב בי, ומאז הוא מזכיר לי זאת כל יום במשך 4 שנים, לא כולל את הפרידה שלנו הפתאומית שקבעתי בפניו כעובדה.
עברתי איזו התמוטטות לפני שנה שהותירה כמה נזקים.
כל התקופה ה"משוגעת" שלי שמשכה בקש האחרון, לגשת לאבחון כי כנראה שמשהו לא תקין.

שבירת הכלים, מרד נגד מוסכמויות, חיים של ריק ושחור, חוסר ודאות ואיבוד שפיות זמני. יש כאלה שיעידו על כך. אלו שאני חבה להם התנצלות. אלו ששרפתי איתם קשרים מבלי להתכוון והנה אני היום. מדברת ופותחת את הפה,
בצורה מטאפורית לחלוטין, אבל בהחלט נשמעת איכשהוא. בין השורות.
מה שזה לא יהיה, שהפך אותי לאוסף של התנהגויות, מחשבות וכשלונות, יכול להיות בגלל שאני דפוקה בהגדרה פסיכיאטרית, או פשוט דפוקה פסיכולוגית. שהרי יש הבדל בין השניים.
בין אם הוא ברור או דק מידי בשביל הנפש הממוצעת להבחין,
מה שזה לא יהיה, עכשיו זה מכה בי.

 כנראה זה הדבר הזה שמילמלתי מתישהוא אז כשהייתי קטנטונת. ולמרות שאני לא זוכרת את הרגע המסויים בו אמרתי את המילה עצמה "חיים", אני בהחלט זוכרת אותה נחרטת במוחי, כמו על קנבס, במשיכות מכחול ורודות… ואני גם זוכרת אותה דועכת באותה הדרגתיות ונהפכת שחור.