invisible

"דיכאון זה לא נכות. גם חרדה. אז מה. כולם מפחדים מדברים, כולם עצובים, אז כולם נכים? בולשיט. אתם סתם פרזיטים. חרדה חברתית זה בכלל פיקציה, סך הכל אנשים ביישנים שמנתקים את עצמם מכולם. נכה אמיתי זה אחד שיושב בכיסא גלגלים, שלא מסוגל לזוז, משותק, חולה במחלה סופנית, זה נכה! כל השאר הם אוסף של פרזיטים שצריך לחנך אותם לעבודה, להתחיל לפרנס את עצמם בכבוד במקום שיהיו נטל על המשפחה ועל החברים, אסור לתת יד לדבר הזה"
טוב, את הדבר הזה שמעתי. היום. וכל הזמן. כל הזמן אני שומע את זה. כל הזמן אני שומע את הדברים האלו ואני שותק כי איזה מין טיעון טוב יש לי לתת מול אנשים אטומים שרואים בדיכאון עמוק ומלנכולי כמו שפעת חולפת או בחרדות כאילו הן המצאות. זה נותן לי לצאת בהרגשה שאני כבר רגיל אליה, שאני פחות שווה, שאין לי זכות כמו כולם, אבל בתכלס הם לא חיים את החיים מנקודת המבט שלי אז מי הם לעזאזל שישפטו.

אני הנכה שאתם לא סופרים. מבחוץ אני נראה בחור נורמטיבי, כמעט כמו כולם. גם אני מנהל חיים ברשתות חברתיות וגם אני מנסה לבנות לעצמי, מנסה אבל לא מצליח, שגרה כמו של כולם. חוויתי טראומות ממלחמות (ולא, לא לחמתי בהן כדי להיות זכאי לתואר של סובל מטראומה, אבל כן – לא הצלחתי להירדם וכן עברתי התקפים פסיכיים, לחמתי בדרך אחרת, לא בדרך של להחזיק נשק ולהלחם מול אויב, אלא להלחם מול החרדות של עצמי, אבל זה לא נחשב) חוויתי טראומות מהחיים עצמם – חרדות ונידויים, אלימות פיזית ומילולית, בדידות, ניסיתי להתאבד, בכיתי. סבלתי, ולמרות הכל, נראה שמה שחסר לי בשביל שיחשיבו אותי כשווה זכויות כשאר הנכים זה להיות כמו מרבית הנכים: לשבת על כיסא גלגלים אחרי שיתוק בחלק מסוים בגוף.
ולא, אני לא באמת רוצה להיות כזה, ולא, אני לא מזלזל בנכים פיזית. ממש לא. אבל אני בעצמי מכיר נכים פיזית שלא חסר להם והם מזלזלים בנכות נפשית. למה?? כי נכות נפשית "היא פיקציה", כי "אפשר לצאת מזה" – כן, ספרו לי על הימים שבהם צחקו על המראה שלי כששקלתי קרוב למאה קילו והקאתי את הנשמה שלי כל הזמן במטרה לרדוף אחרי אידיאל הרזון החולני, כי כל הזמרים הבריטיים ולהקות המטאל מלאות באנשים רזים וכל מי שרזה יפה יותר ויש לו סיכוי גדול יותר מבחינה חברתית, וכל מקום צועק לך שתהיה רזה כי להיות רזה זה טוב יותר, זה מושך יותר. אבל גם זה, כמובן, לא שווה ערך ללשבת בכיסא גלגלים אחרי שאיבדת את הרגליים או הידיים שלך. אתה עדיין לא מתמודד עם נכות מסוימת, מחלה נפשית היא מחלה פיקטיבית. היא המצאה. לא ברור לך עדיין?

אז לי נמאס מזה. לי נמאס מזה שבחיים שלי אני צריך להילחם על הכל לבד, על כל הזכויות המזוינות והמחורבנות שלי לקבל את מה שמגיע לי כמו בן אדם, ולי נמאס מזה שמזלזלים בי, וחושבים שאני לא ראוי מספיק כי יש אנשים ש"יותר קשה להם". נכון. לכולם קשה. אבל אי אפשר לומר שלאחד קשה יותר מלשני, ונמאס לי לסתום את הפה שלי. נמאס לי לשבת בשקט מול הערסים הישראלים שמזלזלים בי, נמאס לי לא להגיד את האמת: שגם אני נכה, וגם לי לא קל.

מה שיפה בכל הדברים מהסוג הזה, הוא, שאנשים תמיד נוהגים לצקצק ולומר "כן, מגיע גם לחולי נפש זכויות שוות" ו"אסור להפלות את כולם", אבל דווקא ברגע האמת אנשים בוחרים לשתוק את הפה הצבוע שלהם, או להפך: לומר כמה שדיכאון (ואובדנות וכיו"ב) לא נחשבים לנכות, עד שזה "מכה גם אותם", ואז פתאום הילד שלהם כזה, או אח שלהם כזה, ואז – הופססס… כל הסבלנות והסובלנות יוצאת החוצה.

נמאס לי מאנשים פשוט. נמאס לי. ואין לי תקווה שיהיה טוב יותר, כי אף פעם לא טוב יותר.
רק שכולם יעזבו אותי כבר בשקט ויתנו לי לחיות את החיים שלי בלי להערים עליי יותר מדי קשיים. ובינתיים רק מערימים עליי יותר ויותר קשיים. וזה נהיה חונק ואין לי כוח יותר.

אבל שורדים, שורדים הכל, עד שמגיעים לסוף