לבד

זה היה יום ככל הימים המוזרים שעוברים עלי לאחרונה אחד המדכאים כי כן אני בן אדם מדוכא שאין לו כלום. אני בן אדם שלא הצליח אני כישלון ולא משנה מה אני עשיתי נשארתי עם זה לבד ובהמשך ליום המוזר הזה..
אני הלכתי לטפל בעצמי פשוט כי נקבעה לי פגישה ואחרי שנים של התנגדות מי אני שאגיד לא ? אז הלכתי והפגישה הכמה דקות האלה עברו בטיל כן הם חלפו כמו כל דבר בחיים ואחרי זה הבייתה לחזור לאותו כאוס אני עצמי לבד והמשפחה הגדולה הייתה בעיסוקיה בחוץ.
המטפלת שהייתה לי עם כל הנחמדות שבה  לא מבינה וכנראה לעולם לא תבין איך זה להיות במקום היחיד שהוא קורת גג ובו בזמן הוא בית כלא. ואני מגיעה הביתה וכל מה שבא לי לעשות הוא לפגוע, לפגוע בהכל 
לפגוע בקירות האלה שאין בהם מספיק, לפגוע בכל דבר דומם אפשרי שנמצא בבית המחורבן הזה אבל אני לא עושה את זה בסופו של דבר אני פוגעת בעצמי בגוף. ואין מי שיתקשר.
למה שמישהו יתקשר..אני הולכת לישון ושינה היא מקום בו אני אתעלם מהראש , מהמחשבות.
קמתי איכשהו מאוחר יותר הראש שלי היה מבולבל אולי בגלל שהיום הטיפול התרופתי נשכח ממני זאת אומרת אני שכחתי לקחת אותו. לא שהוא כל כך משנה גם בימים שלקחתי היו לי אותם כאבי ראש אותם מחשבות אובדניות אותה בדידות.
הלכתי לחמם לעצמי אוכל ואני טיפשה שכמותי לא שמתי לב שעשיתי זאת בצלחת זכוכית שאינה מתאימה לחימום במיקרוגל והכל התנפץ לי. מה שעשה את המצב יותר גרוע הוא שבני הבית חזרו ואבא שלי היה שם זה עיצבן אותו מאוד והוא קרא לאימי "זאת נראת לך צלחת מעץ" "ברור שזאת זכוכית" כן זה היה ברור והעיניים שלי דמעו לא רק בגלל המקרה המטופש הזה לא רק בגלל שהייתי טיפשה ופוצצתי לעצמי את האוכל שהוא משהו חובה לא רק בגלל שהצלחת עולה להורים כסף ואני ניפצתי אותה והמצב הכלכלי פח. בעיני רוחי ראיתי את המציאות מתנפצת לי בפרצוף הקוסקוס שהיה שם כמו מליון אנשים נופלים והטבעול אבן אחת גדולה בלב.
התחלתי לקחת את שברי הזכוכית של הצלחת כדי לעזור ירד מעט דם על כף היד שלי זה לא שינה לי ומובן שלא להורים מה שהיה חשוב להם הוא לנקות את המיקרו וזה מובן.ראיתי שהם עסוקים בזה וביקשתי לקחת את השקית זבל בה היה לא מעט זבל ובנוסף הרבה מחלקיקי הזכוכית. היא הייתה כבדה השקית ואני יצאתי מהבית העיניים שלי היו נפוחות מבושה כמובן זרקתי את שקית הזבל אבל לא חזרתי הביתה גם ידעתי שאף אחד לא יחפש אותי וזה באמת היה נכון בכיתי במשך הרבה זמן הסתובבתי בלילה עם הכפכפים שלי ה'פיגמה והגוף שלי סוחב אותי.
המשפחה שלי גדולה ושם כל הקטנים שמצליחים יותר ממני האחים שלי ובעולם עצמו כמעט כל האנשים מצליחים יותר ממני וגם אם לא לפחות הם מוקפים בבני אדם 
ככה המחשבות שלי התרוצצו בשעה שהסתכלתי על התנועה בכביש רציתי להדרס 
ככה המחשבות שלי בשעה שישבתי על איזה ספסל מול גינה 
ככה המחשבות שלי העיניים הנפוחות שלי וחזרתי הביתה בלי לאמר דבר.