על ההבדלים בין תרופות נוגדות כיפיון מהדור הישן והחדש.
כנסיתן לשוק של תרופות נוגדות כיפיון חדשות הרחיבה את הארסנל הטיפולי.
הטיפול המקובל כיום למניעת התקפים בחולי אפילפסיה הינו טיפול תרופתי מניעתי. ברוב החולים הטיפול התרופתי מוריד באופן ניכר ולעיתיי אף מונע לחלוטין את הישנות ההתקפים.
התרופות הותיקות לטיפול באפילפסיה כוללות את הפניטואין, טגרטול, דפלפט ולומינל. למרות יעילותן המוכחת של התרופות הטיפול בהן כרוך לעיתים בתופעות לוואי מרובות. תופעות הלוואי של הפניטואין למשל כוללות שגשוש של רקמת החניכיים, רעילות לכבד, פגיעה במוחון העלולה לגרום להפרעות בקורדינציה ושיווי משקל וואחרות.
כל התכשירים מהדור הישן עוברים פינוי דרך הכבד ולכן הם עלולים לגרום לפגיעה כבדית וכן לעכב או לעודד פירוק של תרופות אחרות ולהפך. כך למשל טיפול באנטיביוטיקה ממשפחת המקרולידים עלול לגרום להרעלת טגרטול וטיפול בתכשירים מהדור הישן עלול להשפיע על רמות הINR במטופלים בקומדין. כמו כן חשוב לנטר באופן סדיר את רמות התרופה בדם כדי לבדוק שהינה בטווח הטיפולי, כלומר איננה נמוכה מדי כדי להיות יעילה במניעת התקפים ולא גבוהה מדי כדי לגרום להרעלה. משנות התשעים והילך נכנסו לשוק מספר רב של תכשירים חדשים. בין התכשירים ניתן למנות את הלמיקטל, טופמקס, נוירונטין וקפרא. לרוב התכשירים פחות אינטראקציות עם תרופות אחרות ולרוב פרופיל תופעות לוואי נוח יותר. עם זאת חשוב לזכור כי גם התרופות החדשות עלולות לעיתים לגרום לתופעות לוואי חמורות.
מאחר וקיימים סוגים רבים של התקפים כיפיונים חשוב להתאים לכל חולה את הטיפול המיטבי לפי סוג המחלה, פרופיל החולה , האינטראקציות עם תרופות אחרות ונתונים נוספים. ההחלטה לגבי הטיפול המיטבי צריכה להנתן על ידי נוירולוג בעל ניסיון בטיפול בחולי אפילפסיה.
