בדידות האם באמת?

היי אחרי הרבה זמן שלא כתבתי פה, אני מעדיפה לכתוב כאן כי פחות יזהו אותי ויש יותר אנונימיות. 

האמת כל ההרגשה הזו לפעמים שאתה קם בבוקר ובמקום לשמוח שיש לי שגרה קצת אנשים לדבר איתם אני מרגישה את הבדידות הקיומית הזו. לא ישנה לאן ילך תמיד לא ארגיש שייכת ,גם אם יש את המעט אנשים שאני חשובה להם תמיד ארגיש את הבדידות. אני רואה את המשפחה, חברים ותמיד תחשוב שאתה לבד. ב"ה יש בן זוג אז גם איתו אני חייה אחשוב שעוד רגע יעזוב החרדת נטישה שגורמת לי להבין שאולי אין לי חברים כי אני לא מכירה את עצמי אני מפחדת להיקשר ומראה תגובה שלילית כלפי עצמי וזה מראה לאחרים להתרחק. מה שלדעתי מלמד שבדידות היא לא תמיד היא אמיתית היא תוצר של הקשיים והחוסר שבנינו על עצמינו שגורם להתרחק. מקווה לאט לאט אכיר את עצמי ואראה שאם אקבל את עצמי והתפלל אולי יבוא היום ואראה שבדידות היא רק קיר לוואי של המחשבות שלי ואי שמחה והודיה על מי שאני.