בין תקווה לאכזבה

בשעות שחושבים צלול, ללא החרדה והדיכאון, אנחנו עצמנו לא מבינים מה ולמה צרור המחשבות המסחרר לא עוזב אותנו שאנו נמצאים בעומק החרדה, או בעומק הדיכאון.

מקווים שזהו, הבראנו ויותר לא נרגיש כמו שהרגשנו, איזו עצובה התקווה הזו, התקווה להשתחרר מעצמך, ואז זה מכה שוב, החרדה והדיכאון, אנחנו לא מצליחים לזכור כיצד הרגשנו שהתקווה הייתה בליבנו, לפעמים שעות או יום קודם.

אנחנו סוג של תקלה בייצור, נפש מקולקלת ונשמה אבודה, גוף שתוקף את עצמו ומלחמה בעצמך, הנתונים לא לטובתנו, ברור לנו שגם אם ננצח בקרב כבר הפסדנו במלחמה.