פסיבי זה אקטיבי

הרבה דובר ונחקר על נזקי העישון הפסיבי. נאמר שזה מזיק מאוד ומספיק לשאוף בטעות עשן של מעשן סמוך כדי לסבול מנזקי עישון. אבל יש אספקט נוסף שאני סובל ממנו כמעשן פסיבי בעל כורחי.

אני כבר שנה שלמה לא מעשן! הגעתי למצב שנגמלים אוהבים לומר "שכחתי שעישנתי". אני כבר לא חושב על סיגריות. כבר לא "בא לי לעשן". עברתי את שני השלבים של הפסקת העישון ואני בשלב השלישי – זה שנמשך למשך שארית חיי. זהו השלב בו אנחנו גמולים אבל צריכים להמשיך לעמוד על המשמר ולא לטעות בשום "רק סיגריה אחת" במסיבה, אבל או אירוע כלשהו ולא להתפתות לג'וינט חברתי או רומנטי. אנחנו כבר חושבים כמו לא מעשנים אבל שלא כמוהם אין לנו את הפריבלגיה לטעות בשאיפה אקראית.

שהחלטתי על הגמילה ידעתי שאני במצב לא פשוט. כל הסובבים אותי מעשנים. אישתי, כל החברים הקרובים שלי ורוב בני המשפחה. כולם מעשנים. התחלתי את הגמילה שלי בידיעה שאין לי סביבה סטרילית ואני חייב להיגמל למרות זאת (המזל שבעבודה אסור לעשן). בהתחלה פיתחתי אדישות למעשנים ולסיגריות שלהם. התנהגתי כמו אחד שלא עישן מימיו. אחר כך ביקשתי מאישתי ומהחברים לצאת לעשן את הסיגריה שלהם בחוץ בלי שאני שם. אישתי נאלצה לוותר על "זמן האיכות" שלנו ביחד בגינה והחברים יצאו למצוץ את הניקוטין שלהם לבד. עם הזמן התחלתי להיות יותר רגיש לזה. הריח מטריף אותי מגועל. אני מריח מישהו מעשן ממרחקים. שאני יוצא בבוקר לסיבוב עם הכלב אני מריח את ההוא שמעשן בגן הציבורי במורד הרחוב 150 מטר ממני. בתחנת הרכבת אני מריח את אלו שמעשנים להם בבושה בקצה הרחוק של הרציף המיועד לעישון.

עם זאת המונדיאל הגיע והמפגש עם החברים היה כמעט כל יום לראות משחק. למרות שהם עישנו בחוץ, הריח נדבק אליהם. ולפעמים יצאתי איתם כי בכ"ז חברים. הגינה לא קטנה והאוויר פתוח אבל למרות זאת התחלתי להרגיש דברים. הגרון שלי נהיה מגורה והרגשתי מן חיספוס לא נעים. בערבים מסויימים הרגשתי כובד בנשימה אבל הכי גרוע זה מה שעבר עלי מאז שהחלו הפסקות של כמה ימים בין המשחקים וכמה ימים אחרי הגמר – התחלתי לחשוב על סיגריה! פתאום הרגשתי כמו נגמל צעיר שחושב על לעשן! זה התחיל ככה סתם שחזרתי מהעבודה פתאום בא לי סיגריה. כמובן שלא חשבתי אפילו על להכנע לזה, אבל זה הטריד אותי מאוד. שחשבתי על זה הבנתי שהייתי מעשן פסיבי בצורה יותר מסיבית בתקופה הזאת וזה מספיק בשביל להעיר את מפלצת הניקוטין שהרימה ראש והתחילה לבקש את הרעל ממנו היא ניזונה. אז הפסיבי שלי יכול היה להפוך לאקטיבי בזמן אחר. הפסיבי הזה היה הופך למאוד אקטיבי אילולא עצרתי את זה בזמן.

אז אם יש משהו חיובי בזה שנגמר המונדיאל (המופלא ביותר שהאנושות חוותה) זה זה – עכשיו אני חוזר להיות נקי מעישון פסיבי ולהמשיך לשכוח מהסיגריות.