אני

נדמה לי לפעמים כי איננו יודעים מי אנחנו. התרגלנו כל כך לשחק על הבמה הגדולה הזו מול מיליארדי שחקנים אחרים, עד כי שכחנו מי אנחנו.

לא נפגשתי עם איש מחברי כבר זמן מה, יש מגפה המשתוללת בחוץ. בעבר, הייתי חושבת שבעושיי כן, בהתרחקותי מהחברה אוכל להסיר כמה שכבות של תלבושות ואיפור. אוכל להתעלם מקהל השחקנים, שכן איננו רואה אותי, ולקבל הצצה על עצמי. אבל הפעם, לא הופתעתי לגלות אחרת. לא הופתעתי, שכמו בחופשות ארוכות בהן אני לא נפגשת עם חברים, כאשר אני מורידה כמה מהשכבות האלה ומקבלת הצצה אל עצמי אני לא מוצאת כלום.

אין לי רצונות. אני לא לומדת. לא עושה. אני לא שואפת. כלום.או אפילו קצת פחות.

אניי מתגעגעת. אולי זה כל מה שיש בפנים. הרצון להתכסות מחדש באותו חיבוק עוטף וחם של אותן שכבות מסתירות. לקבל על עצמי את ציפיות החברה, כי אין לי דף הוראות אחר שיהיה אותי דרך החיים.