איך להגיב לאבחון שיש לי מאניה דיפרסיה?

לבשורה הרשמית שיש לי מאניה דיפריסיה, הגבתי בדרך שאני יודע הכי טוב, נכנסתי להיפומאניה, גיליתי עולם חדש שאני צריך לחקור וללמוד אותו, הרגשתי שאני חייב לספר על זה לכולם ולדבר על זה עם כולם, ולכתוב על זה ולהלחין את זה ולצייר את זה ולהמחיז את זה, המוזות הציפו אותי. אז התחלתי שוב להתעורר ב5 בבוקר כדי לתעד את כל המחשבות, וכשאני בודק את כמות הצעדים שלי ב12 בצהריים אני מגלה שהגעתי כמעט ל10,000 רק מלנוע מצד ימין לצד שמאל של הסלון.

כשאני בהיפומאניה אני לא צריך להתמודד עם רגשות שליליים אני חובה סוג של נתק, הרגשות הופכים לחומר גלם, לפלסטלינה, ואני יכול לפסל מהם מה שבא לי בלי שאני אצטרך באמת להרגיש אותם. 

וכל החיים שלי עד היום נראים לי פתאום ברורים, כאילו החזקתי את ספר החיים שלי הפוך, ועכשיו הכל מובן, אני מזהה אותיות, מילים, משפטים, אני סופסוף יכול לקרוא אותו! ואני קופץ מזיכרון לזיכרון, מטייל בין זמנים.

זו גם האפיזודה הראשונה שאני מגיע אליה לא תמים, כשאני מודע יותר, כמו חוקר שמסתכל על עכבר מעבדה, רואה איך תהליכים קורים, איך מחשבות קופצות לראש,  אני לא באמת יכול לשנות משהו במחשבות או בתחושות, אני עדין חווה אותם בטוטליות מוחלטת, אבל לפחות אני יכול להבין אותן קצת יותר, להסיק עליהן מסקנות. 

אני יכול לראות איך שקופץ לי לראש שיר שמתאר את המחלה עם איזה דימוי מעניין, פתאום יש לי ניצוצות במוח, אני מרגיש שפיצחתי את מהות המחלה, שאם חוקרים יתעמקו בדברים שלי הם יוכלו להבין בדיוק מה קורה במוח של חולה, אני הגאולה, ואני מתמלא אדרנלין והחזה כמעט מתפוצץ, פתאום מבחור באמצע החיים עם ניסיון תעסוקתי של תינוק בעגלה, עם עתיד רחוק לוט בערפל ועתיד קרוב שהולך לכלול הרבה כדורים ותופעות לוואי,  ברגע אחד אני שוב אומן ועכשיו גם מרצה מהולל לבריאות הנפש, ואז פתאום נעים לי בגוף שלי, נעים לי בראש שלי וכל רגע שאני לא שקוע ביצירה או בכתיבה מרגיש כמו פשע נגד האנושות ואני נוטש את כל הפרויקטים הקודמים שלי ומתחיל מלא פרויקטים חדשים שמוקדשים למחלה.

חשוב להבהיר שבאף שלב אני לא חושב שיש לי ידע בפסיכיאטריה או חקר המוח שאין לי, אבל ההגיון הזה לא משפיע בשום צורה על האורגזמה הרגשית, על תחושת השליחות.

בשלב מסוים בן הזוג שלי אמר לי – "אתה נראה כאילו קיבלת הזמנה למסיבה ולא אבחנה שאתה חולה"  יום אחרי הוא גם הוסיף "אתה אובססיבי מדי עם הנושא הזה", עוד לא ממש נפל לו האסימון, הוא עוד לא הבין שאובססיה היא חלק בלתי נפרד מזה, אני תמיד אובססיבי למשהו, אני לא יודע אחרת, אובססיבי לתחביב, לחלום, לחברים, לסקס, לעצב, למוות. 

ואני גם יכול לראות איך הדיכאון מנסה להתפרץ למסיבה בכל דרך אפשרית, מכל פרצה שהוא מוצא. 

"שוב אתה משלה את עצמך,בטוח שגילתי את הפתרון לכל הבעיות שלך, את המלט שימלא את כל הסדקים והחורים שבך, ועוד רגע תקבל את הכדור הנכון והכל יסתדר, אבל זה בחיים לא יקרה, תמיד תרגיש לא שייך, חריג, בודד, כישלון" 

ואם אני קורא מאמר ונתקל פתאום בכמה סימפטומים שאין לי אז הקול חוזר " אין לך באמת מאניה- דיפריסיה, אתה סתם קשקשן ומתחזה,ושוב ניפחת למשפחה שלך את המוח ועשית מעצמך צחוק" ולפעמיים כשאני קורא על הפסיכוזות הנוראיות, בתחושת הקלה שלפחות עם זה לא הייתי צריך להתמודד, קופצת לי המחשבה, "אפילו בלהיות חולה במאניה דיפרסיה אתה בינוני, בלי להגיע לשיאים באמת, תמיד נשאר בינוני".

ויש רגעים שאני סתם מתעייף לחלוטין מעצמי, מכל הרעש שאני מייצר בראש שלי, בראש של האנשים שאוהבים אותי ונתקף בתחושת גועל.

ובין לבין גם קופצת חרדה, שמכרתי את עצמי, אני אדם יצירתי, הגיוני שיהיו לי עליות וירידות, זו לא מחלה זו מהות היצירה, ועכשיו הסגרתי את כל הסודות שלי, נתתי נשק נגדי, מעכשיו כל פעולה או מחשבה שתצא לי מהלב ולא לפי איזו שבלונה חברתית, ישר תאבד לגיטימיות, תתפרש כמאניה.

אבל אני עדיין עם הכדור נגד דיכאון שלי, וכשאני אתו לכל המחשבות השלילות מאוד קשה להצליח להפוך לדיכאון, אני מצליח לבטל אותם, מקסימום לשקוע לכמה שעות ואז להמשיך כאילו כלום לא קרה.