הסכם השלום השיקרי

אני נמצא בקבוצת תמיכה לדו קוטביים, רוב הזמן היא די מייגעת, כל הרעיון בקבוצה כזו זה השיתוף של החוויות והאתגרים, ואני מרגיש שרוב המשתתפים באו בעיקר להנהן בראש, וכשאני כן מנסה לדבר בכנות אני מרגיש די מגוחך כשהאווירה לא באמת שיתופית, אבל אולי אני בכלל הגעתי בשביל "האקשן", והאחרים באמת באו להתרפא, בכל פעם שהמנחים מדברים על איזון, אני משתעמם למוות, בכלל באתי להשוויץ במאניות שלי, המאניה שלי הכי גדולה! (ואפילו זה לא נכון)

בכל אופן המפגש האחרון הוקדש לאובדנות, ובסופו קיבלנו שעורי בית, למלא שני עמודים שהם "תוכנית הביטחון" שלנו לרגעי האובדנות, על מה חושבים, למי מתקשרים, איזו פעולות עושים, חשבתי שיהיה לי קלי קלות, אני לא אובדני כבר שנים, אני לא מפסיק לפלרטט עם המוות, אבל לא עם כוונות אמתיות, אני קורא לזה "מדיטציית האיש המת" בכל פעם שנהיה לי מלחיץ מדי, אני מדמיין את הדם החם זורם לי לאורך הזרוע, את הרפיון המוחלט, השקט הסופי וממש כמו בתרגיל נשימות הכל נרגע לאט לאט. 

אבל כשהתיישבתי למלא את הדפים נהיתה לי מועקה בחזה, והדמעות זלגו, הייתי צריך שוב להיכנס לנעליים של הנער שרק רצה למות, שכל האינסטיקטים שלו השתנו וצעקו מוות, שהיה תחת השגחה 24/7 כדי שיסכימו לא לאשפז אותו, והבנתי שאני לא רוצה להיות שם שוב אף פעם, אבל גם הבנתי שאף אחד לא יכול להבטיח לי שלא אהיה שם שוב. 

חלק מהמשימה שבאה עם הדפים האלה היא להכין את שני האנשים שבחרתי כאנשי החירום שלי לאפשרות שאתקשר אליהם אם תחושת האובדנות תציף אותי,  והם צריכים להיות בהיכון לדאוג שזה לא ידרדר. היה לי קשה עם זה, אני יודע כמה התקופה הזו הייתה טראומתית למשפחה שלי, אז ניסיתי להקליל את האווירה הפכתי את זה למעין  ריאלטי שכזה, "מי השניים שיזכו להיכנס לרשימת האובדנות שלי"  ורוח התחרות אבדה, הם באמת היו יותר עסוקים בלהוכיח שהם האנשים הנכונים לזה מאשר לשקוע בכמה הנושא עגום, כמובן שאמא שלי ובן הזוג זכו. 

עוד נושא שהדגישו בקבוצה זה שאין דבר נורא יותר מאמביציה, זה או שהיא דוחפת אותך לאש של המאניה או שהיא גורמת לך לקפוא מפחד ולעמוד במקום, ושצריך ללמוד להתקדם בצעדי תינוק, המשימה השבועית שלי היא- בטיול אחד ביום עם הכלבה לצאת מהפיג'מה ולשים ג'ינס, האיזון המושלם בין מאתגר לאפשרי. זה אולי נשמע קל מדי, אבל אחרי חצי שנה בפיג'מה בכל פעם שאני מוריד אותה אני מרגיש שאני מקלף לעצמי את העור, ועוד לשים ג'ינס שמייצג בשבילי את העולם החיצון על הבשר החשוף, זה לגמרי לתת לו לפלוש לתוכי, אבל בינתיים אני עומד במשימה וזה בהחלט הכניס פרופורציות לכמה לאט מצופה ממני להתקדם. 

אחרי זה היתה לי פגישה עם הפסיכיאטרית, היא ציינה בסוף שהיא עוד לא מבסוטית, אני מנסה לשדר בתשובות שלי שהכל כרגיל ובין השורות ומאיך שאני נשמע ונראה היא בעיקר רואה מישהו בדיכאון ושהיא רוצה אותי במקום יותר טוב מזה, בעוד חודש ניפגש שוב ואם היא לא תראה השתפרות היא רוצה שנשקול שוב את הכדור.

מה שהיא אמרה גרם לי להרהר, אני כל כך רגיל לתאורה ולתפאורה של הדיכאון, לחוסר האנרגיה שבא איתו שלפעמיים כשהוא לא ממש אגרסיבי  אני כבר לא לגמרי שם לב שהוא שם,  בדיוק כמו שהעניים מתרגלות לחושך ואחרי כמה שניות אתה מתחיל לראות טוב יותר, כל עוד שאני מתנהל בבמה הקטנטנה שהוא הקציב לי הוא מתנהג איתי ברכות.

היכולת שלי להבין את העוצמה של הדיכאון  היא בעיקר כשאני בוחן את הדברים שאני מפסיד בחיים שלי, בכל רגע נתון  אני בוחר לוותר על ילדים, קריירה, לימודים, כסף, חברים, עצמאות, אז כן גם אם רוב הזמן לא כל התאים בגוף שלי שורפים מעצב ולפעמים גם נעים לי ואני יכול אפילו לחייך ולצחוק מהלב פה ושם,  הדיכאון הוא עדין זה שמכתיב כל צעד שלי, את עיקר הכאב ממנו הרגשתי עוד בתקופות שהנפש שלי היתה מתרוממת לרגע וצועקת שמגיע לה טוב יותר, שיש טוב יותר, ואז החיכוך בינה לבין הדיכאון היה מוביל להרבה כאב, היום אני בעיקר בשלב הכניעה המוחלטת, תנו לי רק עוד כמה שאפשר מהשום דבר והכל יהיה בסדר, אם לרגע זה מתערער אז הכאב חוזר.

אני והדיכאון שלי בהסכם שלום כבר הרבה שנים,  אני לא מאתגר אותו והוא בתמורה  לא מאתגר אותי, אבל אני  המפסיד העיקרי מהסכם השלום הזה. ומהמאניות שלי הוא אף פעם לא התרגש מדי, היה ברור לו שכל הקפיצות האלה באוויר לא מובילות לשום מקום שהן רק יחזירו אותי נאמן יותר בכל פעם.

אני לא מצפה לניסים ונפלאות מהכדור החדש שלי, ברור לי שרוב העבודה תהיה שלי, אני רק רוצה שהוא ישנה טיפה את מאזן הכוחות, שאני אדע שידי על העליונה ואחרי 20 שנה אני אוכל סופסוף להפר את הסכם השלום שלי עם הדיכאון ולחתום אחד עם החיים.