דגל לבן

מודה שהייתי צריך ממש לדחוף את עצמי לכתוב את הפוסט הזה, אבל רציתי לפחות בזה להתגבר על הדפוס של להתנתק ולברוח, לקח לי שלושה ימים להצליח לכתוב משהו קוהרנטי, אבל בעיקר הפריע לי שלא משנה מה ניסיתי לכתוב זה הרגיש לי שאני משקר, הרגשתי שאני לא קונה את זה. בכלליות אני לא קונה, לא את הראש, לא את הלב לא את הפרצוף ובטח שלא את הכישרון. לא קונה כלום. 

הביטחון העצמי שלי בצלילה נוראית, אבל גם את זה אני לא קונה, כי זה בעצם להגיד שאני יותר טוב ממה שהביטחון שלי מספר לי כרגע ומה אם אני לא? ומה אם בעצם הוא סופסוף ירד למקום הנכון והסתנכרן עם מי שאני באמת.

לא משנה לאיפה אני מסתכל האפיסות שלי משתקפת, הבית שהולך ומזדהם, המקרר שהאוכל בו נרקב, ערימת הכביסה שכבר לעולם לא אוכל להשתלט עליה, המחשב שמתפוצץ בפרויקטים לא גמורים, הפלאפון שחוץ מאמא שלי אף אחד כבר לא מנסה אפילו לתקשר איתי בו, מבטי ה-" פיכס, איזה הומלס" של השכנים כשאני מטייל עם הכלבה כבר נצח באותו מכנס פיג'מה מכוער, ואני כבר בחיים לא אוכל לשנות את דעתם, גם אם ארד בכל ערב בשמלת נשף אחרת. 

אבל גם את הדיכאון שלי אני לא קונה, אני מרגיש שאני דוחף את עצמי לשם, להלך הרוח שלו,אני כופה את עצמי על הדיכאון, לא הוא הוא כופה את עצמו עלי, זו רק תוכנית העל של האני הפנימי שלי, הבטלן הניצחי, כדי להצדיק את זה שאני כישלונר משעמם ועצל.

ואז קול אחר מנסה לנחם שזה הכוח של הדיכאון לגרום לך לחשוב שאתה בוחר בו, כדי להוסיף גם אשמה לחגיגה, הרי היו לי הרבה תקופות בחיים שלא היה לי שום צורך לחשוב עליו, להתעסק בו, להתמכר לאובססיה לשינה, למלנכוליה ולרחמים העצמיים. נו, אבל גם כן נחמה.

נורא קשה לי להיות בן זוג כרגע, אני מרגיש שמצופה ממני להיות תקשורתי וכיפי, יש עוד רגעים שזה בא לי טבעי, בשאר הזמן המחשבות על מאיפה אני שואב את הכוחות לזה גורמות לי חרדה והרבה פעמיים גם בחילה(פיזית). ומצד שני המבט המאוכזב שלו אם אני לא מצליח גם גורם לי מועקה, ברגעים שזה בא לי טיבעי, אני צוחק ומדבר עם ווליום ואנרגיה נורמלית, ואז אני שואל את עצמי למה לעזאזל אני פשוט לא עושה את זה כל הזמן, מזה הבאג במוח שגורם להרגל המגונה הזה של ההתמסכנות, של להיות תמיד בתפקיד האומלל, אבל רגע אחרי האנרגיה מתנדפת ואז האומללות מרגישה הכי מובנת מאליה.

אפילו היחסים שלי עם הכלבה שלי עולים על שרטון, יש רגעים שאני מסתכל עליה והעיניים שלה נראות כל כך עצובות שאני חייב להפנות את המבט ויש רגעים שהיא נראת לי כמו מטחנת אוכל שמנה ומכוערת, וזה כל כך כואב לי לחשוב את זה על היצור המתוק והטהור הזה(והלא מכוערת בכלל)

והכי נורא, בשבוע האחרון לוקח לי שעות להירדם, וזה עצוב  לי כ"כ, כל החיים סבלתי מבעיות שינה ובשלוש שנים האחרונות זה הסתדר באופן קסם, ועכשיו אני שוכב במיטה והחזה כואב לי מיאוש שהיכולת הזו זולגת לי בין האצבעות, זו היתה ההגנה שלי, הידיעה שלא משנה מה אני מרגיש אני מיד הולך למיטה וצולל לשינה בלי שאצטרך להרגיש יותר שום דבר. 

מה שכן, אני לא יכול להגיד שהצלילה הזו מרסקת או מאמללת אותי כמו פעם, אני די אדיש אליה, כבר אין לי כוח לבכות את עצמי או את החלומות שלי או את העתיד שלי, אני מנופף אל הדיכאון בדגל לבן וזה כל כך נעים לוותר. 

ביום רביעי אני פוגש את הפסיכיאטרית, בפעם הקודמת היא שאלה, אם אני צריך להגדיר את המצב שלי כרגע במילה אחת מה היא תהיה, פעם קודמת זה היה, "עייף", הפעם זה יהיה "מובס", והיא תנסה לדחוף לי ליתיום, אבל זובי באובי. אני מתכוון לשונרר ממנה את כל הכדורים השווים באמת, עוד נוגדי דיכאון, כדורי שינה וכדור ל ADHD.

אם אני כבר מרעיל את הגוף והמוח, לפחות שיהיה לי כיף.