נד נד רד עלה עלה ורד

לא מצליחה להבין את זה.
השינויים הקיצוניים האלה.
פעם למעלה למעלה, ופעם הכי למטה שיש.
הבוקר עוד הייתי למעלה.
עכשיו אני הכי הכי למטה.
החיים הם כןןןן משחק ילדים.
והנה עובדה: נד נד רד עלה עלה ורד.
הנדנדה גורמת לי להרגיש בדאון אפ אפ דאון. אם משהו עולה למעלה הוא מוריד אותי, הוא למעלה על חשבוני.
הקרוסלה מסחררת אותי- מוציאה אותי משיווי משקל.
הסולמות עוד מקווים להעלות אותי גבוה.
אך המגלשה מפנצת את התקוות. מחזירה אותי חזרה לקרקע, למציאות.
וברגע של שכרון עולה מהר מהר על הגג של המתקן, בלי שאמא תראה.
מרגישה על גג העולם, לכמה רגעים בודדים.
עד שבא איזה שכן מבוגר- "ידידי" הוותיק, מחשבות קשות ומייאשות שלא מרפות, וצועק:
"רדי משם הרגע! זה מסוכן להיות על גג העולם! את תתרסקי בטוח! אני אגיד לאמא שלך. איזה מין חינוך? ילדה מקולקלת! מה את חושבת שאת גדולה? גיבורה? חזקה? את כלום! אפס. רדי משם את קטנה ולא אחראית. את קטנה מידי בשביל להיות שם. את קטנה מידי בשביל לחיות."
את קטנה קטנה קטנה קטנה קטנהה קטנהההה קטנההההההההההההההההה……………………………………………………………………..
מקולקלת, את שומעת??? את מקולקלת! אף אחד לא יכול לתקן אותך. את מקולקלת.
ואז אני צונחת משם היישר לארגז החול, מתבוססת בעפר, מרגישה את החול נכנס לי בגרביים.
מרגישה גרגיר אחד קטן בעולם שבו כולם כבר נהכו לכלים יפים יפים של זכוכית. ולא זכוכית שבירה.
אז מנסה לבנות לי מגדלים, טירות, לרקום לי חלומות בחול הצהוב שמוכן לאסוף אותי.
עד שמגיע איזה ילד מגודל, ודורס לי את הארמון, רומס לי את התקוות. הורס לי את החלומות, את הרצונות, השאיפות.
אז מנסה להרוות את צמעוני בברזיה, שאקבל קצת אהבה, משמעות.
אך ה"מלכת הגינה" שמה ידה על הפיה והברזיה משפריצה עלי מים, ואני נשארת רטובה ומבויישת.
לא מצאתי לי מקום בין מתקני הענק.
לא מצאתי מקום בעולם המאושר.
לא מצאתי מקום לצחוק.
לא מצאתי מקום שאוכל להיות בטוחה בו.
לא מצאתי מקום שיקבל אותי, שייתן לי חיבוק.
לא מצאתי מקום בעולם של האנשים החיים.
אז קבעתי את מקומי על הספסל.
משקיפה על העולם, על החיים מהצד.
קטנה מידי בשביל לשחק במתקנים.
קטנה מידי בשביל החיים.
ועדיין בעמדת ממתינה.