עומדת או כמעט נופלת?
מוצפת.
אולי אני עייפה וזהו? עייפה מלספור, עייפה מלחשוב על אוכל, עייפה מהמסע הזה שנקרא ״אל תוך נבכי נשמתי״, עייפה מהיום הזה ומהשהות שלי באשפוז, עייפה מהדחפים הפעילים שאני מנסה להשקיט, עייפה מהקפיציות, מהחוסר ארגון המחשבתי…פשוט עייפה ומבולבלת.
תיכף ארוחת ערב וכל כך לא בא לי. אבל עדיין יש טראומה מלישון רעבה, מזכיר לי תקופות שבהן הייתי סופרת ומפחדת פחד מוות מהרעב שחס וחלילה ושלום, לא יגיע בינג׳ ארור. למרות שאני רוצה כל הזמן לאכול וחושבת על הארוחות כל הזמן, אני לא באמת רעבה, זה סתם חשקים ודחפים.
הבטן שלי גועשת, לעסתי הרבה מסטיקים היום וזה גורם לי לנפיחות.
יצאתי היום לקניון עם מישהי מהמחלקה והיינו במקום טריגרי לקניות של דראגסטור, אבל החזקתי את עצמי חזק ומירוב כל השפע שיש, לא קניתי כלום בסוף. הייתי מתוסכלת מזה שלא קניתי
אבל זירויים, מסטיקים, סיגריות ותה- קניתי בשפע.
לפני שיצאנו לקניון התיישבנו על ספסל ולפתע קול של מישהי מוכרת. ר׳ צעקה את השם שלי ומבפנים הייתי מבועתת לראות אותה. רציתי שהיא לא תהיה פשוט,שלא תהיה חלק מהעולם שלי כרגע או בכלל. היא דיברה על דברים טריגריים להפרעה שלי ונתתי לזה לקרות. סיפרה כמה שהיא מרעיבה את עצמה ונראתה רזה מאוד. התייחסתי לזה בזלזול ושאלתי אם זה לצורך תשומת לב והיא ענתה בשלילה. עניתי לה שתיקח את עצמה בידיים, כי אני הייתי שם וזילזלתי ועכשיו אני בלופ שלא נגמר. זה עצבן אותי לראות אותה ופחדתי שהיא תבוא להתאשפז יחד איתי, אבל היא אמרה שבאה למיון כדי ללכת למחלקה סגורה. אני לא רוצה אותה בכלל ברקע. אני יודעת שהיא תפריע לי וגם שיהיה לי קשה לשים גבול בקשר בנינו, כפי שהיה עד עכשיו. אני מדמיינת את הריח של הבית שלי וגעגוע מתחיל. אבל הבית כרגע לא הפתרון, לא לזמן הקרוב. עוד יום תיכף נגמר ותודה לאל שאני במחלקה ולא כמו ר׳ כי אני מזהה את המקום הזה בעולם וכבר לא רוצה להישאב לשם שוב.
