הנושאים החמים

שחזור סיסמה

הזן את כתובת האימייל שבאמצעותה נרשמת ונשלח לך לינק לאיפוס סיסמה

מדיטציה

מדיטציה

בלוג
מילים
לחזור הביתה
שנים טובות לא הייתי כאן. לא יודעת מה גרם לי לעזוב אז אבל יש לי התחושה שהייתי צריכה ממש היום לחזור. מזו התחושה הזו שכל מה שקורה קורה בדיוק שלו ? מזו התחושה הזו של הרגשת הסינכורניות המופלאה עם החיים? כולנו חושקים באותו הדבר- להיות מחוברים לאנרגיה או תודעה גבוה בתוכנו ולהרגיש את זרם החיים ולחוש אהבה גדולה. אני…
open

הייתי מעדיפה לשמוע שאני אמיצה אפילו צודקת. אם כל הכאב אפילו סכנה (של דחייה) כשאני רוא עוול אני לא שותקת. במקביל אני מכילה וחשה חמלה. רואה את הפוגע כילד חרד שבוחר ״לנסות״ לברוח לתוך התמכרות, פגיעה עצמית, אלימות, האשמת האחר במקום להתבונן פנימה - ממש לקבל שאושרו תלוי אך ורק בעצמו ושל אשים את האחר לא משפר כלום. בעצם רק ממשיך אם לא מחזק את הטראומה. רק המבין יבין. 
open

כולם חוגגים. זה בסדר. בוודאי.

לא מזה כואב לי.


כואב לי כי כואב לי.

ובגלל שכולם חוגגים, אני מרגישה את הפער הזה, ומרגישה כל כך לבד עכשיו.

כל כך רחוקה מהעולם.

כל כך לא שייכת.

כל כך לא קשורה.


ואין לי למי לפנות.

כולם בשלהם.

ואני רוצה להעלים את הרע הזה.

רע לי.

מאוד.

רוצה שזה לא יהיה.

רוצה לא להיות.
open
אני יודע לא יודע להסביר את היום הכי זוי שעבר עליי בשנה האחרונה. קמתי באמצע השינה ב 4 וחצי בבוקר, ומשם התוודיתי בפניי מישהי שאני מאוהב כבר זמן מה, שאני אוהב אותה. זה היה קצת כמו טלפון שבור, היא נתנה לי לחכות הרבה זמן, נפגעתי מזה כי חשבתי שהיא לא לוקחת אותי ברצינות, אחר כך אמרתי לה שנפגעתי ואולי עדיף שפשוט ניהיה חברים (ניסיתי לצאת מהאזור הפגיע כמה שיותר מהר) ואז התחרטתי על מה שאמרתי לאור כמה פוסטים שפרסמתי כאן שגם זה היה משוגע ולא אופייני לי בכלל. בדיוק שרשמתי לה הודעת התחרטות ושאמרתי את הדברים ההם כי הרגשתי פגוע מאוד ושאין לי באמת כוונה שלא נדבר מיותר חברים, היא רשמה לי הודעה שהיא מצטערת מאוד. וכשהיא אמרה את זה האהבה שלי כלפיה עלתה כי הרגשתי שהיא עכשיו במקום פגיע ושכואב לה ולא יכלתי לשאת את זה, אז ישר ביקשתי סליחה מאות פעמים כדי שהיא תרגיש טוב ושלא תחשוב שהיא זאת שלא בסדר. כי באמת התכוונתי לכך.. . האמת שפשוט יש לי כל כך הרבה חוסר ביטחון בקשרים עם אחרים שאני תמיד חושב שהם משחקים בי וברגשות שלי, ושלא באמת אגפת להם ממני לא משנה מה הם אומרים, אני תמיד צריך להרגיש זאת במעשים אבל גם אז אני לא מרגיש מסופק.. הבעיה היא אצלי כמובן, לכן הצטערתי נורא והרגשתי טיפש...אני חשבתי שהרסתי הכל והרגשתי עוד יותר גרוע. אבל אז היא אמרה לי את הדבר הבא "אני ממש מצטערת שלקח לי זמן להגיב לך ושגרמתי לך לחגות. באתי להגיד רק את הדבר הבא, שאני אוהבת אותך/מחבבת" (בשפה שלה לאהוב יכול להיפרש גם כלחבב. היא לא מישראל. מכיוון שלאהוב זו מילה גדולה שאומרים בדרך כלל בן או בת הזוג שאתה מכיר מלא זמן, היא כנראה אמרה מחבבת. לא משנה מה, הפה שלי נמס ולא ידעתי יותר מה להגיד. יחד עם הפה גם הלב.. בזמן הזה שחיכיתי כבר דמיינתי איך היא דוחה אותי... בחיים לא שמעתי מבחורה "אני מחבבת אותך" בחיים בכל שנותיי, לא שמעתי את זה.. ולא הרגשתי כך עם אף אחת.. אז שתקתי לרגע ואמרתי אחר כך שאני שמח מאוד.. משפט די דפוק אבל נלחצתי לא ידעתי מה להגיד. לפני רגע הייתי בסערת רגשות שהיא משקרת לי אולי ולא אכפת לה ממני, ופתאום "אני מחבבת אותך" משפט שלא שמעתי בחיים שלי עד עכשיו מבחורה... וגם זה היא אמרה ממש בהרגשה שאין לה באמת אפשרות להתכתב בפלאפון כשהיא בבית כי אמא שלה מתעצבנת מזה (מנטליות שונה מהמערב) שהבת שלה תיהיה בפלאפון כל היום... היא אמרה לי שאת לא פעם ראשונה, אבל המוח הטיפש שלי מכניס לי חששות שאולי היא משקרת ולא יכול להיות שהיא לא יכולה להוציא רגע את הפלאפון... אבל אחר כך אמרתי לעצמי, ואולי כן? אולי המצב חמור שם יותר ממה שאני חושב ? למה לה לשקר לי.. אם כי השאלה הזאת די לא רלוונטית מכיוון שהרבה מאוד שיקרו לי שאין להם זמן להיות בפלאפון בזמן שכן היה להן ופשוט העדיפו לדבר עם מישהו אחר, או שהעדיפו פשוט להרגיש טוב עם זה שיש מישהו שמחזר אחריהן ואוהב אותן ואז משאירות אותי בהולד רק כדי שיוכלו להמשיך לקבל את הרגשות שלי והן לא באמת מעוניינות.. הרבה שיחקו בי, לכן אני חשבתי שהיא משקרת... אבל היא לא, אולי באמת אמא שלה עצבנית אפילו שהיא גם שנייה אחת בפלאפון.. מאיפה לי? אני לא מכיר את אמא שלה.. התרבות שם גם קצת אחרת... אבל אני זוכר שגם כאן בישראל פעם אחת היה לי חבר אחד עם אמא ממוצא לא ישראלי שעלתה לארץ עם בנה, והייתה איתו מאוד קשוחה שלא ייצא מהבית עד שהוא לא מסיים שיעורי בית, וגם כשהיה היא לא נתנה לא לצאת תמיד.. יש הורים כאלה, ואת זה פספסתי כנקודה למחשבה. אולי כי היא בגילי ואני חשבתי שזה קצת שונה ממה שאני מכיר, כי היא כבר לא ילדה קטנה. אבל יש גם כאלו הורים... אני לא שופט כמובן.. ההורים שלי גם מעצבנים אותי בהרבה דברים שחושבים שהם יכולים לשלוט עליי, לכן אני כבר לא מדבר איתם כמעט אלא אם כן צריך.. אולי בגלל זה התחברנו כל כך אני והיא, שנינו מרגישים בודדים מהמשפחה שלנו ומחפשים להקים משפחה אחרת שתתאים לנו.. אני כבר מדבר על חתונה וילדים .... היא חשובה לי, ואני מצטער על המילים שאמרתי שם, גם אם הייתי פגוע זה לא תירוץ. לכן אעשה יותר מדיטציה כדי להגדיל את המודעות והעירונות שלי, וגם כדי להשקיף יותר על ההתנהגות שלי.. ויותר מזה אציב לעצמי מטרות ואדמיין אותם במכוון, כי בינתיים כל מה שדמיינתי קרה, אמנם לא הסיטואציה השאת, אבל לפני שאמרתי שאני מחבב אותה, דמיינתי כל יום ולילה שהיא מחזירה לי תשובה חיובית, ועם כל הטירוף שלי, היא אמרה זאת בכל זאת, כי אני חשבתי שהיא תיבהל ממני, אני יודע שאפילו אני נבהלתי מעצמי.. אם היא בכל זאת מחבבת אותי... אני חייב לשמור עליה כי היא באמת מיוחדת, בדרך כלל היו סורקות אותי באותו רגע או אפילו עוד לפני.. אני באמת קצת מוזר, אבל לי אישית אין בעיה עם המוסריות שלי. אני אוהב את זה, רק מחפש עוד מישהי שתאהב אותו. ואני מקווה שזאת היא... שתבינו גם עכשיו שהיא אמרה את זה אני מרגיש קצת לא מסופק או שזה אמיתי, גם כי קשה לי לעכל את זה, בחיים לא שמעתי את זה. אבל גם כי אני מתקשה להאמין לאנשים ולמילים שלהם כבר... אבל לא אעשה את הטעות של פעם קודמת ואתחיל להאמין לכל המחשבות האלה... אלא אחפש מחשבה הגיונית, והיא ש.. אני לא מסופק מהתשובה כי היא הייתה קצרה וכאילו בלחץ של זמן נכתבה אז אולי הרגש לא היה שם כביכול, אבל זה לא אומר שלא... היא כנראה הייתה לחוצה שאמא שלה תשים לב אז הכל נרשם בפזיזות.. אני זוכר שיחות אחרות איתה בהם היא לא הייתה בבית והיה שם מלא רגש ואהבה, ואולי בגלל זה יכלתי לדמיין את זה שהיא גם תגיד שהיא אוהבת אותי, כי הרגשתי זאת שם בשיחות האחרות... בכל מקרה אמשיך לעשות את המדיטציה שלי יותר, ואכנס אל תוך עצמי כדי להבין את עצמי יותר כדי שזה לא יקרה שנית... אמנם היה עוד משהו שקרה לי היום, אבל הפוסט הזה הוא די ארוך גם ככה. אבל אספר בקצרה כי זה כן מפריע לי... בעצם, לא אוכל לקצר באמת... אבל היה לי יום קשה בעבודה, לרמה שזה הגיע לכמעט אלימות, אז מלא פחד... אבל למרות הפחד הצלחתי לגבור על אותו אדם, כי הרחתי את הפחד שלו, וזה הסגיר אותו, וזה נתן לי את האומץ להמשיך להתקרב אליו ולאתגר אותו שאיישם את האיומים שלו שנאמרו מפיו, ידעתי שהוא לא יעשה כלום. אני אמנם לא יודע להילחם, אני שונא ללכת מכות, אני גם לא יודע איך ואין לי שום ביטחון שם.. אבל אני כן יודע דבר אחד. מתי בן אדם יישים את האיומים שלו מתי לא... בקיצור הרגישות שלי היא אחת המתנות שאני אוהב שקיבלתי, לדעת לקרוא אנשים עזר ועוזר לי להתרחק ממנטיפולטורים, ומסתבר שגם ממצבי אלימות.. זה הרגיש כמו בסרט שהשחקן הראשי יודע שהצד השני מבלף שטויות רק כדי לצאת עם אגו גדול יותר... אני אמנם לא יודע להילחם, אבל המוח שלי לפחות יודע איך לא להיכנס למצב כזה מכתחילה. כל מלחמה היא פסיכולוגית בעיקר. התקרית הזאת האמת קרתה עם אח שלי הגדול במקום עבודתי.. מחר אספר על זה יותר. אבל באופן מסויים די צפיתי את זה קורה, פשוט לא ידעתי שזה יהיה היום, אז הופתעתי מעט, אך לא יותר מידי... לכן את השני המקרים אסכם במשפט אחד של אלברט אנשטיין שאני מאוד מאמין בו והיום רואה עד כמה הוא צדק.. "הדמיון הוא רק פרומו קטן לעתיד" ~ אלברט אנשטיין יום הזוי ומטורף במיוחד שהייתי כל כך עייף קרה לי כל כך הרבה דברים שדורשים אנרגיה אהבה ומצד שני השנאה עם אותו אדם או "אח" האירוניה מדהימה אותי לפעמים.. שמח שהיום הזה נגמר, מקווה שפה זה ייגמר אין לי כח להמשיך את היום למחר בכלל... בא לי אנרגיה חגשה לכן אני כותב זאת כאן... כדי להשאיר זאת מאחור. תודה על הקריאה... לילה טוב.
open
"תתאבדי" "אני רוצה שתתאבדי" " אני רוצה שתמותי" " תירי לי בראש" "אני רוצה להתאבד" מכות לפרצוף ולראש "מטומטמת" "למה עשית את זה?" סטירות רפטטיביות לצוואר באה לקחת את הטלפון - מכות כתבתי לבחור שאני יוצאת איתו סתם על חרטות שיש לי לגבי היום ותיכנונים שיש לי למחר התחלתי קצת לדבר שטויות כי רציתי להרגיש שאני עדיין קצת בנוכחות שלו הוא אמר שיאללה לישון שמעתי מדיטציה מודרכת לשינה כשאני משקיטה את המילים האלו הן מתפרצות בקול רם אבל נתתי להן להדהד בחדר אחרי שצעקתי אותם והצלחתי להתרכז בהדרכה של סריקת הגוף עם תשומת הלב הרפתי הרגשתי שאני זולגת לשינה מאחוריי העפעפיים זזות צורות צבעוניות זה המקום אני רוצה להיות בו לא יידעת למה לא נשאבתי פתחתי את העיניים ..לקחת שלוק מים אולי? "תתאבדי" יש לי הבטחה בלב שאעשה כל מה שצריך בשביל לשפר את המצב הנפשי והפיזי מילים שדיברתי היום מילים ששמעתי משמעויות , קביעות אני שונאת להיות נקבה לפעמים אני שונאת להיות נקבה כשזה מוגדר כיצור חלש, טיפש אני שונאת ששיכנעו אותי להיות ככה אני שונאת את הניסיון הזה אני שונאת את החברה שאני חיה בה מה אני עושה עם כל השנאה הזו? כולם זקוקים להרגיש חיבור כולם מורעלים אני מפחדת להפתח אליו כולם בורחים מבדידות כולם רודפים אחרי תקוות אני שמה את כל הקופה והלב דופק אני משקיטה את הצרכים שלי בשביל להמשיך להכנס למשבצת שהכנסתי את עצמי אליה אני משפילה את עצמי בכוונה בשביל לראות שאני יכולה להתגבר על זה אני מדמיינת את עצמי על הבמה אני הכי משוחררת שם בדמיון או שגם זה לא לפעמים אני חוששת שהוא יראה שאין לי הודעות בווצאפ זה גורם לי להתבייש לפעמים אני חוששת לספר לו שלא ישנתי כי זה עוד צעד אחורה ולמה לא השתדלתי יותר? ואיפה כל החברות שלי ? אני חייה תחת הצל של הטרגדיה אני שונאת אנשים אני שונאת את עצמי (?) אני רוצה .. לא להתאבד- זה לא רצון ריאלי כי אני לא יודעת מה זה.. אני רוצה שהרגשות האחה יפסיקו אני רוצה להיות חזקה מספיק בשביל להחזיק את עצמי כשאין אל מי לפנות .. תמיד? אני רוצה לבכות לפחות היתי מרגישה פיזית שמשהו יצא ממני
open
אני מצטיין בלימודים מצטיין בעבודה מצטיין בזוגיות, החיים שלי יפים ומאושרים, אך הדבר הזה הורס לי את החיים מכניס אותי לעצב דיכאון ואכילה רגשית לא מזמן קיבלתי הודעה מהמעסיקה שלי בגלל שאני נותן שירות מעולה והמשובים (סקרים) של הלקוחות עליי הם מאוד חיובים אני אקבל בונוס הצטיינות נאה שיתווסף למשכורת החודשית, קיבלתי הודעה מהמרצה שהציונים שלי מעולים אז שוקלים לתת לי מצטיין דיקן חברה שלי עשתה לי הפתעה וקנתה לנו כרטיסי טיסה למדינה ירוקה בהפתעה הכול הולך לי טוב, טוב לי בחיים חוץ מדבר אחד אני לא מצליח לעבור טסט, אני נכשל אינספור טסטים, אני עברתי יותר מעשרה טסטים ועדיין לא וקיבלתי את הרישיון המיוחל, אני פרפקט בשיעורי נהיגה איך שמגיע הטסט הבוחן נכנס לרכב ולוקח תעודות כדי לאמת זהות ואומר אתה יכול להתחיל שיהיה בהצלחה הדופק לי עולה ל200 מתחיל לי רעד ברגליים ואני מתחיל להזיע זה נשמע פסיכי אבל זה באמת ככה וזה מטריף אותי כי אם הייתה לי חרדת בחינות זה היה גם בלימודים וגם בעבודה וכול מיני מקומות ואירועים, אבל לא רק בטסטים ניסיתי את כול השיטות לקחתי כדורים עשיתי סקס לפני, עשיתי מדיטציה קראתי תהילים שום דבר לא עובד אני נזכר מצד אחד באמרה של אלברט אינשטיין שלחזור על אותו מעשה פעם אחר פעם ולצפות לתוצאה שונה זה טמטום ומצד שני נזכר באמירה של אלווה אדיסון שאמר שהוא לא נכשל אלא ניסה 10000 דרכים שלא הצליחו עם מי האמת? למי להאמין מדובר בשני פיזיקאים וגאונים עם מנת משכל של יחידי סגולה בכול אופן אני אובד עצות אני מתחיל לחשוב שזה קרוב אבוד מראש שאני נכנס לזירה בקרב שכבר הפסדתי מרגע שהנחתי את הרגל, האם הגיע הזמן לוותר להרים ידיים, להמשיך הלאה? או לחזור לסיבוב נוסף של דם יזע ודמעות מתי לדעת האם זה מספיק ומתי לדעת האם להמשיך סך הכול מה שצריך, זה 25-חצי שעה של ריכוז, סובלנות שיקול דעת ורוגע, יש לי שלושה מתוך ארבע, אבל כדי להצליח אני צריך ארבע מתוך ארבע כעת הכדור בידיים שלכם, אני אייחס משקל רב לעצתכם, אני לא יודע אם פספסתי את הרכבת או שהיא עדיין בדרך לתחנה אבל באמת שדי הכישלון הזה מוציא אותי משלוותי ופוגע לי באושר ובחיי היומיום
open