רונין

מרגיש לי שאני לא באמת חי את החלום. אני מרגיש צורך לעזוב את המקום הזה שלרוב נתן לי מקום חם להיות בו, אבל באותו זמן מנע ממני לחיות את מה שאני רוצה. אני מדבר על הפורום הזה שמלא באנשים טובים ולא שיפוטיים. זה חשוב, אבל אני לא בן אדם שנשאר קבוע. אני תמיד משתנה. נכנס לחבורה של אנשים ואז יוצא. לפעמים גם בלי להגיד מילה, אבל הפעם קצת נקשרתי לכמה מכם אז זאת הדרך שלי להגיד תודה. 

תמיד יש לי כבוד לאלה שעזרו לי וניסו לתמוך בי שקשה. לכן זוהי אות כבוד שלי אליכם. אבל במיוחד ל "אפאחת" ו "פרפרונית" שתמיד בכל פוסט היו שם בשבילי. תודה, מעריך מאוד. אבל עכשי

זה כאילו הדברים בחיים לא ישתפרו. כבר לפחות יותר מחודש שאני לא מצליח לישון כמו שצריך, תמיד אני קם באמצע הלילה וכבר אני לא עוקב באיזו שעה. אין לי אף אחד להיתמך בו ברגעים כאלה, ונמאס לי כבר לקום בבוקר. 

אני קם בתחושה מגעילה, עייפות, תשישות ועם זה איכשהוא להמשיך. היה איזה יום אחד שבאמת ישנתי טוב בחודש הזה, אבל אני לא יודע למה. אבל קמתי טוב, וכל היום היה נראה אחרת.

תכננתי מה לעשות אתמול בלילה להיום בבוקר כדי שלא ארגיש כה מבולבל מה לעשות כשאני קם. אבל זה לא עזר, אני עדיין קם עייף והפעם אין לי אפילו חשק לצאת מהמיטה. אתמול פשוט לא יכלתי כבר לתפ

לא ראיתי אותך זה נכון. לא היה משנה לי הרבה בכלל.
הדמיון שלי איתך לא יתתמש, ובכל זאת הרגשתי קרוב לליבך.
הימים שאמרת לי שאת מרגישה בודדה כשלא שמעת את קולי,
קולך עם הבדידות עולה עכשיו בליבי. 

לא נתתי לך הזדמנות להגיד לי שלום כי פחדתי שתיפגעי.
לא שזה שינה הרבה כמובן, אבל כך זה היה בראשי. 
אני עדיין רוצה אותך ומנסה לשכנע את עצמי.
בכל דבר את עולה בתוכי, כל מה שיש לי ממך זה את הקול שלך מהדד בראשי.

הצלחת להגיע לליבי, למקום שלאיש אין לשם מפתח,
לא היית צריכה מפתח פשוט נכנסת לתוכי. 
לא חשבתי שכך אי פעם ארגיש, קשה לי להיות אדיש.
ומה היה קורה אם היינו מתקר