פעם ראשונה שלי פה, לא יודע אם זה המקום הנכון, אבל מרגיש אבוד ופשוט מנסה כל פתרון.
בחודשיים האחרונים אני עובר תקופה נפשית קיצונית ורעה מאוד. הכי רעה שאדם יכול לחשוב עליו - שם הנפש נמצאת. בוכה כל הזמן, ולא מסוגל לישון בכלל. כל פעם שעוצם את העיניים נכנס לחרדה קיצונית, וגם כשמצליח מעט להירדם, ישר מתעורר בבהלה מבלי לישון באמת.
אז.. מתישהו במהלך התקופה הזו חזרתי לשוחח עם ידידה טובה מאוד שהייתה לי.
היא הייתה אדם מאוד טוב בחיים שלי, אני לא יודע כיצד להסביר את זה, אבל רק המהות שלה בקשר איתי עזרה לשפר לי את המצב.
אני חושב שזה אולי הידיעה שהיא גם פיתחה אליי רגש. זה הרגיש ככה גם לפני שהיא התוודאה על כך...
בכל אופן, לפני שחזרנו לקשר, לא הייתי מצליח להירדם בלילות. הגוף היה נרדם רק כשקרס.
ואז חזרנו לקשר, והיינו משוחחים בלילות, גם במצלמה. פשוט שוכבים על המיטה, מצלמה מול מצלמה, ונרגעים - לפעמים גם בלי לדבר בכלל.
אני הייתי עם הצרות שלי, והיא עם הצרות שלה - כולל בעיות קשות בזוגיות. בעיות שתמיד ניסיתי לעזור לה ולגשר עליהם. לעודד אותה להישאר בזוגיות הזו.
ואז... היה לילה אחד שהכל השתנה.
היא פיתחה אינטימיות, ורצתה יותר.
ניסיתי לעצור אותה ולומר לה שאני לא רוצה שזה ייקרה כי אני אאבד אותה כי היא בזוגיות, אז היא נזפה בי שזה בסדר.
ואני פחדתי.
פחדתי שננתק את השיחה, ואהייה לי לבד. הייתי ממש במצוקה, ואפילו בזמן השיחה איתה - ברגע שהייתי מסיט את הראש הצידה מהמסך, הייתי מרגיש ממש רע.
אז פחדתי לנתק.
והמשכנו.
וזרמתי.
והמשכנו.
ואז חבר שלה התעורר ותפס אותה.
אז היא ניתקה.
ולאחר כמה שעות שוב התקשרה. ושאלה אם אני בסדר. ואמרה שהיה לה הכי טוב שהיה לה המון זמן.
ואמרתי לה שכל הזמן הזה מאז שהשיחה נותקה שאני מפחד.
שאני מפחד שהיא כבר לא תהייה שם, ושזה לא היה שווה את זה מבחינתי.
והיא רק רצתה להמשיך ולהתעמק בתחושה שהייתה לה באותו לילה. אבל הבינה.
ואז שוב דיברנו, עוד יום ועוד יום ועוד יום.
והיא ממשיכה לומר לי שהכל בסדר. שהיא קצת מבולבלת, אבל היא לא עזוב. היא לא תעלם. שדווקא בנוגע אליי היא לא מבולבלת.
ואז.. עוד שיחה.
ועכשיו השיחה הזו שונה.
היא אומרת לי שהיא מרגישה אליי יותר מדיי, ושזה יפריע לה בתיקון הקשר עם הבן זוג.
ושזה יהיה לה קשה, אבל צריכים לנתק את הקשר, לכל הפחות לצמצם אותו ממש.
שזה אומר, למשל, לא יותר שיחות בלילה.
שזה אומר, שאני שוב חוזר למצב של חוסר יכולת לישון. שזה מפחיד מאוד.
אז אני שוב בוכה בלי הפסקה. כמו ילד קטן ואידיוט.
ואז, משוחחים שוב. ואני גכנס לפאניקה ומצב הישרדותי. ואני מתחיל להתחנן ולהיות מניפולטיבי - לא באמירות לא נכונות, אלא באמירות שאומנם נכונות, אבל לא הוגנות להאמר לה.
המצב שלה קשה ומסובך.
ואין לה שום אחריות עליי. היא לא הפסיכולוגית שלי.
אני פשוט לא מצליח לראות שביל אחר.
היא הייתה הקלף האחרון שהצלחתי לשלוף כדיי להציל את עצמי. ועכשיו, גם הקלף הזה נשרף.
מה אני אמור לעשות?!
למי לפנות?!
עוד כבר לפני שיצרתי איתה שוב פעם קשר ניסיתי הכל. יצרתי איתה קשר בפעם הקודמת רק כי באמת לא הייתה לי ברירה אחרת.
פסכיאטרית, עו"סית, רופאת משפחה, אחים, הכל. היא הייתה הדבר היחיד שעוד קצת עזר, בזמן שאני מנסה למצוא אופציות נוספות.
ועכשיו אין אותה יותר. ואני לבד.
ואני מנסה למצוא אנשים אחרים להכיר, ידידות חדשות.
אבל זה לא קל. ובטח לא יהיה מהיר בתחושה כמו שהיא גרמה לי להרגיש.
הלוואי והייתי יכול למצוא מישהי שתרצה להיות ידידה טובה, אבל רק ידידה. חברות נטו, מבלי להיפגש.
אבל בספק שזה שוב ייקרה.
והספק הזה, הוא עוד גחל במדורה שבוערת לי בנפש. שורפת כל חלקה בה...
לא יודע למה כתבתי כאן. אולי כי יש בי משהו שמקווה שמישהי תקרא ותרצה בזה גם.
לא יודע.
אידיוט אבוד.
