צנתור

שלום רב, 

התחלתי לסבול מל.ד לפני כחצי שנה לאחר שהתגלה כי עורק הכלייה הימנית מוצר, ע"ר טרשת עורקים ולא FMD.  עברתי לפני 3 חודשים צנתור עורק כלייה עם סטנט משחרר תרופה. 

לקראת הבקורת בבי"ח בצעתי בדיקות דם לרנין ולצערי אחת לא תקינה!
renin direct יצא 83.8 (המקסימום 46.1).
לשם השוואה, לפני הצנתור הגיע ל 303.9!
הייתה לי היצירות מאד קשה של העורק!
Aldosterone Upright יצא עכשיו 8.5 שזה בטווח ומעולה, שכן לפני הצנתור היה 52.8.
יחס אלדוסטרון/רנין לפני הצנתור 0.2 והיום 0.1, ותקני אותי אם אני טועה, היה ונשאר תקין.

מדדי תפקודי כליות תקינים ב"ה.
שאלותיי:
1. האם בהכרח הרנין דיירקט הגבוה עדיין מנבא סתימה/היצירות חוזרת של עורק הכלייה, והפעם של הסטנט עצמו, או שסביר יותר שלוקח לכלייה זמן רב כדי שהמדדים יתאזנו, והעובדה שהוא ירד זה כבר טוב?

2. היה והצנתור פתר את הבעיה של זרימת הדם (כבר באשפוז לאחר הפרוצדורה ראו ירידה), ל.ד השניוני לא היה אמור לחזור להיות תקין ולייתר את הצורך מנטילת כדור לל.ד?

3. עכשיו, לאחר שחזרתי ליטול דופלקס ול.ד מאוזן, האם הגיוני שכאב הראש מהם סובל 24/7, עד שאפילו אקמול ושכיבה לא עוזרים, נובעים מהכלייה או שינויים בל.ד?

תודה

לילות ארוכים חלפו על היושבים, באוהלי המלחמה. ירח לא האיר, וגם כוכבים לא היו. והם יצרו להם אש משלהם, אשר הלכה ודעכה עם הרוח. 

"עוד מלח," נער הפונדק מזג משקה ספיר לגביע כסף, "הוד מעלתך?" 

"כפול מזה," אמר לורד הקסר ותקע חץ במפת השולחן. היכן שהיו רכס הרים ויערות גשומים. "אלו, הזרדקים, בכמה באים?" 

"אלפים," אמרה הלגדה, בעלת שריון הארד, "אולי יותר." 

הלורד לגם ממשקה הספיר, והמלחים מוסיפים לשרוף על השרוף. דם נפלט ממנו, "וצהוב הקרניים?" 

"לא באופק," אמרה הלגדה. 

"צפרדע מטונף," אמר הלורד וצנח עמוק לכיסאו. מדוע בכלל נטש את חומות טירתו, כדי לפגוש באלו? אין מאמינים לשנהב, הוא ידע זאת. ועדיין, ההבטחות העלו ריח שושנים.  

"אומרים," נשמעה בעלת השריון, "שהוא עוד יבוא." 

"הוא?" צחק הלורד. "הוא לא יבוא, רק שוטים אומרים ככה." 

נער הפונדק הנהנן והוסיף למזוג, ספיר ומלח. 

"אבל הברק שלו יגיע," התעקשה הלגדה, "הרעם ישמע." 

"כן," אמר לורד הקסר, שותה ומדמם, "כשעורבים יסעדו על אחרון אדוני הארץ הזו אז יבוא הרעם, ואיש לא ישמע, כיצד שררתו פוקדת פני האדמה." 

"אני לא אאמין בזה," אמרה הלגדה, מצחה מתקמט בחומרה, "וגם לא הלגיון."

"אה," אמר הלורד והתרומם, גלימה שחורה התנוססה לאחור, "נמות ולא נראה." 

הלגדה הסיתה מבט וחרקה בשיניה, "אתה מוותר?"

הלורד הניח לגביע, והעביר אצבע על שפת המתכת. צליל מתפתל עלה ממנה, מתפתל וחד. "בעודי נושם?" חיוך הופיע על שפתיו והוא ניגש לפתח האוהל. הזרדקים האלה, הוא חשב, הם לא מותירים דרך החוצה. מלבד זו שנסלול בעצמנו. אם היה בטירתו עתה, אילו רק היה בצילן של חומותיו. "תמסרי ללגיון," הוא אמר והביט באש שכבתה לה, "תמסרי שהלילה אנו דוהרים."