"בואי נערתי," אמר לה צהוב הקרניים, "ואוליך אותך בדרכי הלהב." 

"אינני רוצה," היא השיבה, "כי אם בפלדה ואש אלך אז גם היתר, ינהרו בעקבותי." 

"אבל הם," הוא אמר, "כבר בחרו בברזל ולהבה. ועתה עליך רק לבחור – מוות או מלחמה."

"רק חלקם צעדו בדרכך," היא אמרה, "ואלך גם אני אזי אעשה לחוליה בשרשרת. זו מימי ראשית וקדם, זו הרוויה בזוב החלחלה. ואילו אכחד, לפחות תשבר השרשרת." 

"תמימות ההבלים, לא כך?" הוא חייך לעברה, "תמיד תווצר לה סיבה למשוך שורש מתהום, זה פשוט טבעם של אלו." 

"ועדיין," היא אמרה, "ידי תישמר מחרב, כי נפשי עוד נקייה. ואין אחלל אותה בזוועה,