לילי191

נמאס לי כבר להיות פה. אני עברתי לשדרות רק כדי להיות רחוקה מהמשפחה שאבא שלי מתעלל בי נפשית וכל היום רק צועק עלי ומטיף לי. עכשיו אני נודדת, תמיד אני הייתי נודדת, אין לי מקום שבו אוכל לקרוא לו בית. בית זה מקום שאתה מרגיש בו בנוח נכון? אז אין לי כזה. העיר שלי נרחבה. אני לא יודעת כמה זמן זה יקח אני מתפוצצת בחרדה ופחדים. האזעקות האלה כל כך מפחידות אותי. אין לי ממד מחורבן, אני עייפה נפשית. הבן זוג שלי בצבא ואני מתפוצצת מדאגה.  חשבתי שברגע שאגיע לגיל 18 אעזוב את הבית ועזבתי אבל עכשיו המלחמה הזאת הכריחה אותי להישאר פה. לילה טוב ושקט

נמאס לי כבר להיות פה. אני עברתי לשדרות רק כדי להיות רחוקה מהמשפחה שאבא שלי מתעלל בי נפשית וכל היום רק צועק עלי ומטיף לי. עכשיו אני נודדת, תמיד אני הייתי נודדת, אין לי מקום שבו אוכל לקרוא לו בית. בית זה מקום שאתה מרגיש בו בנוח נכון? אז אין לי כזה. העיר שלי נרחבה. אני לא יודעת כמה זמן זה יקח אני מתפוצצת בחרדה ופחדים. האזעקות האלה כל כך מפחידות אותי. אין לי ממד מחורבן, אני עייפה נפשית. הבן זוג שלי בצבא ואני מתפוצצת מדאגה.  חשבתי שברגע שאגיע לגיל 18 אעזוב את הבית ועזבתי אבל עכשיו המלחמה הזאת הכריחה אותי להישאר פה. לילה טוב ושקט

אני חייה דפיקות ליבי דופקות בכאלה מקריות.
ואני. רוצה שכל המצב הזה יגמר המלחמה פרצה כקללה על הדם שלנו,  ובחושך מוחלט צרחתי. שאני רוצה רק לחבק משהו יקר לי. בעלטה הלכתי וחיפשתי אותך, אבל אתה שם שומר עלי,
כמו חור בלב. הגעגוע מתגבר, אל תלך! אני שומעת רעמים ואני מפחדת. אני מתגעגעת לחיבוק, אל תעזוב עכשיו אל תפיל אותי לחושך
בערב שאחרי המלחמה... אני ואתה מתאחדים. 

זה שיר שכתבתי. לבן זוגי מחיל השריון אני מתגעגעת אליו ודואגת כבר איבדתי חברה לספספל הלימודים והעיר שלי נהרסה (כן אני גרה בשדרות) אני לא רוצה להתמודד עם השכול של לאבד אותו. בבקשה אלוהים אם

כבר האזעקה השישית. שש בבוקר וחצי. קמתי, היה אזעקה.   מחבלים נכנסו לשדרות. אני גרה בשדרות אבל למזלי אני באתי למשפחה שלי במושב שבו גדלתי, עצוב לי. עם ישראל הלך לממד בשש בבוקר. אני מאוד דואגת לבן זוג שלי שהוא בחייל השריון,  הקפיצו אותו בשבת שהוא דתי. עצוב לי. אני דואגת ואין לי לאן לברוח הכל נצור 

בזמן האחרון אני חושבת יותר מדי על החתולה שלי שנדרסה לי מול העניים בזמן שהלכנו לטיול באותו היום של ערב פסח. הרשו לי לכתוב את רגשותי: באדמה קרה מול הבית שלי בו קברתי אותך. אני מצטערת, רציתי לקבור אותך רחוק. כי קברתי את ביסלי (חתול נוסף שאיבדתי שנדרס)  קרוב ולא יכולתי שלא לבקר אותו ולפעמים הגשם הראה אותו.. וזה היה חוזר לי בסיוטים אבל בדיוק ראיתי נחש אז החלטתי לקבור אותך קרוב. את חוזרת לי הרבה בחלומות, אני מרגישה אשמה. אם לא הייתי יוצאת לטיול לא היית בא אחרי ואז זה לא היה קורה... אני מצטערת שלא יכולתי לעשות כלום פשןט האוטו חלף מאוד מהר לא

מותה של קארין בואם מאנורקסיה כל כך זעזע אותי.  זה גם גרם לי לחשוב כמה אידאל  היופי הוא רקוב שגורם לבנות (וגם בנים!) לשנוא את עצמם. אני מאמינה שכל אחד שונא משהו בגוף שלו ואף אחד לא מושלם. אבל אפילו המשפחה שלי שניתקתי קשר אמרה שאני צריכה להרזות ולשמור על משקל תקין. אני תוהה כמה עוד ידיים יש בעולם שמעודדים לבולמיה. אין לי בטן שטוחה. אין לי פס. אבל זה בסדר. לא חייב! רוב האנשים מגיעים לבטן שטוחה מאימונים. לא חייב להעריב את עצמכם.  אני כל כך כועסת כי עולם הדוגמנות מסית לרצח. ככה במילים האלה! אתם יודעים שבחברות המפורסמות אישה צריכה להיות גבו

אני היית אמורה לישון בממד של סבתא אני גרה באיזור אשקלון ואין לי ממד בבית המצב אצל סבתא היה קשה סבא שלי ודוד שלי צעקו אלי שאלך הביתה ואמרתי בבכי שמאיימים לזרוק היה לי קשה ובסוף חזרתי הביתה בהמלצת הבן זוג שלי. אין לי לאן ללכת ומרגיש שיהיה הסלמה לא נעים לבקש מחברות ואני שונאת שיש אזעקה ואין לי מה לעשות אין שום מרחב מוגן. מקווה לטוב

אני היית אמורה לישון בממד של סבתא אני גרה באיזור אשקלון ואין לי ממד בבית המצב אצל סבתא היה קשה סבא שלי ודוד שלי צעקו אלי שאלך הביתה ואמרתי בבכי שמאיימים לזרוק היה לי קשה ובסוף חזרתי הביתה בהמלצת הבן זוג שלי. אין לי לאן ללכת ומרגיש שיהיה הסלמה לא נעים לבקש מחברות ואני שונאת שיש אזעקה ואין לי מה לעשות אין שום מרחב מוגן. מקווה לטוב

אני מאוד מפחדת.  דואגת חוששת. אני גרה באיזור אשקלון ואין לי ממד בית ואני מפחדת. למרות שיש לי בן זוג שריונר שמגן עלי אני דואגת לכולם שעכשיו יהיה מבצע רחב היקף והוא יצטרך להילחם בנתיים ציירתי מקום שמעולם לא ראיתי ומגיע לי בחלומות לעיתים קרובות . היום חלמתי שהיתה אזעקה וניסיתי להסתתר מתחת לשולחן של המחשב יש לי חלומות מוזרים מאוד לאחרונה. למרות שגדלתי למציאות של רקטות זה מפחיד ואני לא יכולה שלא להילחץ הלב שלי פועם מהר ואני מאבדת שיווי משקל בברכיים. הלוואי ויכולתי ללכת לחבר שלי למקום שקט. אני מאחלת לכולם לילה שקט

אשמח להמלצות איך להירגע בנת

שלום לכולם אני מרגישה שאני קרועה בין שתי "עולמות" אני כבר 12 שנים שאני בבית הספר ואני כרגע בכיתה יב ילידת ספטמבר 2004 וכל הזכרונות מכים בי לפתע. חוויתי בריונות והשפלות בכל מקום אנשים חשבו שאני מוזרה ולא היה לי הרבה חברים אז הם ניצלו את זה להציק למישהו חלש. בעיקר ביסודי ובחטיבת ביניים ובכיתה י. מרגישה שמציתי. שרואים בי כרובוט ומכונת בגרויות וציונים מאשר בן אדם. למשל לא שאלו אותי איך היה החופש. פשוט קבעו עובדה "עוד שבוע יש לכם בגרות בלשון"  אבל הבעיה הכי גדולה שזה למה מרגישה קרועה בין שתי עולמות שגם בבית. לא טוב לי בכלל בכיתה י היתה לי

ראיתי היום את החתולה שלי נדרסת מול עיני יש כאלה שיחשבו שזה ילדותי להיות כל כך עצובה אני מרגישה מאוד אשמה אבל הלכנו לטיול והלכתי למכולת שכונתית והיא באה איתי ואני תמיד וידאתי שהיא לא באה אחרי כי נדרס לי עוד חתול לפני חודשיים שמאוד אהבתי אני טיפלתי בהם מאז שהם גורים ותחת חוסתי בחצר שלי (אמא שלי לא מסכימה בבית) כשיצאתי לטיול ולמכולת היא עקבה אחרי ודאגתי אש חציתי מהר את הכביש חזרה הביתה כי באו כמה מכוניות הסתכלתי לראות מה איתה ואז ראיתי אותה על הרצפה מפרקסת ואז הפסיקה לזוז. שהבנתי שהיא מתה קברתי אותה בחצר. אבל הבנתי שחיים זה דבר כל כך עדי

אני בת 18 בכיתה יב ובתקופה הזאתי יש לי בגרות במתמטיקה ביום שלישי הזה. אני משקיעה לומדת מנסה להבין לבד. לומדת בתת תנאים בבית שלי יש לי בית קטן, וכולם עושים רעש. היתה לי בכתה י ויא את המורה הכי טובה בעולם למתמטיקה קיבלתי בשתי הבגרויות 100 ועכשיו המורה שיש לי שהיא המחנכת שלי נורא קשה לי איך שהיא מלמדת אני מרגישה שהיא מפלה אותי. אם אני מבקשת עזרה היא עצבנית ממש ואם ילדה אחרת היא משקיעה בה מראה לה מה היא תעטה. המתכונת שהיתה לי הזאתי קיבלתי 21 ציון משפיל ומבזה. כי השקעתי . אני בשלוש יחל אגב. והלחץ לבגרות.  וההרגשה הרעה שמשפילים אותי ולא מתי