אנחנו נוהגים לשאול.

ואנחנו רגילים לענות ש...  "עבדים היינו לפרעה במצרים" וגם להגיד בקול רם את עשרת המכות ולחפש את האפיקומן או להחביא אותו בעצמנו.

אנחנו חושבים על כל מה שהשתנה לנו, וחוששים שעוד דברים יתחילו להשתנות לנו, אז אנחנו מדפדפים קדימה בהגדה, ומביטים על התמונה של בני ישראל החוצים בבטחה את ים סוף, צועדים בעקבותיו של משה שחצה אותו עבורם לשניים.

אנחנו מחפשים את הסדר, את המקום המנחם שיכול להקנות לנו מעט יציבות, מחפשים  בתוכנו את מה שנראה בלתי אפשרי למצוא בחוץ, את מה שיכול להחזיר לנו את שאבד לנו. מחפשים את ההגדה הפנימית שלנו.

אין לנו שליטה על מה שנשתנה, אבל יש לנו את השליטה על עצמנו וזה הרבה, יש לנו את השליטה על המחשבות שלנו, ועל הפעולות שלנו. והיא יכולה לברוא למעננו עולם חדש ומגוון. אנחנו יכולים לחשוב על תשובות לשאלות כמו  "מה נשתנה אצלי, מה אני רוצה לשמר, מה אני רוצה לשנות". השאלות האלה יכולות לשרטט לנו את המציאות שאנחנו יכולים לייצר עבורנו בתקופה הזאת. עצם חיפוש התשובה לקושיות כאלה הוא לפעמים המענה שיכול לאפשר לנו להישאר בלילה הזה מסובין. מסובין עם עצמנו ועם מחשבותינו, מסובין עם מי שקרוב אלינו, ועם מה שניתק מאיתנו. מסובין בלבבותינו עם אחינו החטופים, ומייחלים לחזרתם.

לפני חודש וחצי בערך כתבתי כאן פוסט על כאלו שפונים אליי מכאן ומציעים את "עזרתם" ובעצם היו מטרידים אותי ... 

קודם כל אולי לא יצא לי להגיד אבל תודה לכם - מתנדבי ערן שישר פניתם אליי וגם אחת המתנדבות כאן כתבה פוסט בהקשר לזה ובאמת קצת החזירו לי את התקווה כאן ... 

ובו זמנית גם לבקש סליחה אם מישהו כאן נפגע ממני, בעיקר מכל אותם הגברים למינהם שבאמת רוצים לעשות טוב בעולם... 

אבל האם באמת יש לי תקווה ? האם באמת קיימים גברים טובים?

לאחרונה מאז כתיבת הפוסט והתקיפה שעברתי לא מזמן וכל הטראומה שמוצפת מחדש יש בי ממש כעס, בעיקר על המין הגברי... 

לא שלא היה לי את זה לפני, אבל אחרי כל טראומה נוספת הכעס הזה מתגבר יותר...  ואולי רואים את זה הרבה דרך הפוסטים האחרונים שלי ... (שוב סליחה אם מישהו נפגע ממני...)

אני כועסת, מאוכזבת ופגועה מכולם, מההורים שלי, מהסביבה שלי, אני יכולה לראות מישהו רנודמלו ברחוב ויהיה לי כעס בלתי מוסבר עליו גם אם הוא סתם חלף ליידי, אני כועסת על העולם, על החיים האלה, אני מאמינה באלוהים ואנחנו משפחה מסורתית אבל אפילו עליו אני כועסת ... 

אני בעיקר כועסת, מאוכזבת ופגועה מעצמי ...

אומרים לי תמיד להאמין שיהיה טוב ואז יהיה לי טוב, אבל כל הזמן אני אומרת לעצמי שאיך זה הגיוני שאני מאמינה ומקווה לטוב וכל מה שאני מקבלת זה רק רע ? 

אז נכון שיש כאלו שיגידו לי שבסוף כל דבר רע יש דבר טוב ושאני אפסיק להיות שלילית ועוד אלף משפטים כאלה ... 

אבל האם באמת יש עדיין איזשהי תקווה ? איזשהי אמונה ? אני כבר לא יודעת ... 

אני לא מרגישה מוגנות באף מקום, אין לי הגנה מאף אחד, אין לי תמיכה,אף אחד לא אוהב אותי,  אז במה כבר נותר להאמין ? 

מה אני בסך הכל רוצה?  לקבל חום ואהבה ותמיכה? למה זה כל כך קשה ? 

למה כל גבר שרואה אותי , רואה אותי רק כאובייקט מיני, לא מגיעה לי זוגיות אוהבת , כנה ואמיתית? ולא רק בזוגיות ... אלא ביכלל בכל דבר בחיים שלי ...

לא מרגיש לי שמגיע לי ביכלל שמישהו יאהב אותי בעולם הזה, לא מגיע לי להרגיש אהבה,הרגשה שיש מישהו שמגן עליי, לא מרגיש לי שאני זכאית למשהו טוב ... 

אז מה שווים החיים האלה? 

ותכלס? אני יכולה להמשיך ולכתוב שעות אבל לא חושבת שזה כבר באמת יעזור, שום דבר כבר לא באמת שווה משהו... 

כי זה עצוב להגיד שאהבה היום נמדדת בכמות הלייקים והצפיות וההתחברות לרשתות החברתיות ועם אתה מעשן ושותה אז ביכלל זה מוסיף וביגלל שאין לי מליון עוקבים באינסטגרם או מאה אלף צפיות בטיקטוק ואני לא שותה ולא מעשנת לא מגיע לי זכות כזאת ... 

סליחה שזה ככה יצא ארוך .. לא יודעת אם מישהו ביכלל יקרא עד הסוף... 

לבחור נכון של אמיר דדון 

https://m.youtube.com/watch?v=yjJcnqZqci

אשמח אם משהו יצליח להוסיף את הקליפ בצורה נכונה שישמעו את השיר עם הלחן  תודה  

בינתיים המילים: 

בסוף הכול מתנקז אליי
עניין של זוויות
אני לא מבין רמזים אולי
צבעים ואותיות

מבט חטוף אל עצמי ודי
רק לא להסתכל
מה שבפנים כבר בפנים מדי
קוראים לזה הרגל

מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור
לבחור נכון

אותו הקול מדבר אליי
פוגש בי בלילות
הולך מבלי להבין לאן
האם אדע לחזור
מבט חטוף מסביב ודי
יותר כבר לא אפול
יש ילד שמתסכל עליי
קוראים לזה לגדול

מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור

בסוף הכול מתחבר אליי
עניין של חלומות
אם אתעורר בדיוק בזמן
אולי אוכל לזכור

אומרים יש מי ששומר עליי
נותן לי את הכוחות
עוד לא מצאתי תשובה אבל
קוראים לזה לחיות

מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור
לבחור נכון 

"מותר לך להתאכזר אלי," אמרתי ודמעתי, "זה רק הכרח." 

"אני יודע," הוא אמר, "אמשיך זאת."

"אבל זה לא צודק," הוספתי וניגבתי את הרטיבות מעיני.  

"אולי," הוא אמר, "זה משנה?"

"לא," הסכמתי, בהיסוס, "אצטרך ללמוד לאבד אותך."

"את מסוגלת?"

"לא." 

"אחר כך תשכחי ממני," הוא אמר, "כפי שהיה לפני שנפגשנו."

"נכון," הסתייגתי, "קשה להיפרד." 

הוא הסתכל בשעון, "נותר קצת זמן."

"רק קצת?" 

הוא חייך. בשבילו הייתי רק נקודה קטנה. נקודה בשום מקום, שום מקום מיוחד.

"ועדיין, אני שמחה שנפגשנו," אמרתי, "למרות הכל."

"לי זה לא משנה," הוא אמר. 

"לכן אתה אכזרי," לחשתי ואז יישרתי אליו מבט, "אבל אתה גם... הרבה יותר." 

"יתכן, בעיניך," הוא אמר, "לאמיתו אני אחרת." 

"לי זה פחות חשוב." 

"אז תישארי?" 

"כן," אמרתי, "עד הסוף."

עכשיו המצאתי את השפה הכי מעניינת ויפה שלי. קראתי לה ראמאדה. היא משלבת הרבה מאוד אלמנטים מקוריים. יש בה גם זמנים שמיים וגם זמנים אנגלו סאכסיים.