ער"ן - עזרה ראשונה נפשית

לפני כמה ימים "ילדה קטנה", שהיא בעצם ילדה מאוד בוגרת, עמדה ושאלה "מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתם מאושרים ?" ( הפוסט עצמו נמצא בלינק המצורף למטה )
תשובות רבו ניתנו לשאלה הפשוטה הזו אבל כולם סיפרו על רגעי עונג קטנים שגורמים לנו שמחה בלב בזמן המאורע. לאחת זו הכלבה המקשקשת בזנב, לשני החצבים הפורחים בסתיו ולשלישי שיר שגרם לעונג.
הררי ספרים ומאמרים נכתבו מהו האושר האמיתי וקטונתי מלהתחיל מלהשיב על שאלה קטנה עם תשובות מסובכות, אבל אני כן יודע שרגעי עונג שכאלו מביאים לנו שמחה שבלב.
שבוע שעבר הייתי בהופעה של שי צברי. אני מאוד אוהב את שי צברי שהוא איש ענק עם נשמה ענקית גם כן. כשהתחילה ההופעה הרגשתי לרגע לא שייך כי ההופעה דמתה יותר לחפלה תימנית ופחות להופעת רוק. ואני ,שלא גדלתי על מסורת תימנית, נהניתי מהשירים היפים אבל איפשהו הרגשתי שאני מפספס פה משהו. ואז לקראת סיום ההופעה שי צברי ירד מהבמה ופשוט התיישב ליד הצופים ויצר מין מעגל של שירה. אני קצת התרחקתי מההמון (בכל זאת צריכים להיזהר בגילי מהקורונה) וצפיתי על הכל מלמעלה.
שי צברי סיים את ההופעה בשיר של אהובה עוזרי וברך את כולם בברכת שנה...

לא במצב טוב, במיון ההיברדי לא חוזרים אלי, והטיפוס הזה שלח לי הודעה, שהוא מצטער וכמה דברים רעים על זה שאני לא בסדר, וגם עד משפט שבכלל לא הבנתי למה הוא מתכוון,אני לא רוצה לריב בפעם הבאה שאראה אותך פשוט כך אחד והדרך שלו, מה כל אחד והדרך שלו, שכל אחד ילך לדרכו? או שזו הדרך שלו לתקוף בשטניות...

הי
מישהו נמצא כאן? ויכול לתת כמה מילות עידוד? או לכתוב איזה משהו קטן כדי להסיח את הדעת קצת

תודה ❤️

פעם לא היו לי ציפיות, היו לי צרכים.
כגדלתי התחילו ציפיות שלרוב לא היו נענות.
הבנצי שאני פה לבד. ובערך עשור חייתי בהתאם.
אם אין אני לי מי לי.
כשאין ציפיות נהנים מהחיים.
ככה חשבתי.
עד שהכל חזר.
המחשבות שינו את הרגשות וההתנהלות..
הייתי צריכה עזרה אבל לא ביקשתי.
כשביקשתי היה מאוחר והעזרה היה קלוקלת.
התייאשתי.
באין כוחות ניסיתי להיעזר במה שהציעו לי אז, מערכת רקובה ועקומה ולא מתוקשרת.
לא היו לי ציפיות. אבל נתתי הזדמנות.
והזמן עבר, והמצב החמיר.
והבנתי שזהו, שאני לא רוצה את כל זה. שאני לא יכולה את כל זה.
אבל לא יתנו לנו למות בכבוד אז לא הצלחתי להתאבד.
הגעתי לאישפוז, הייתי ברורה ברצונות שלי. והם ידעו שאני כבר לא מסוגלת לחיות כאן.
ישבו וחשבו והציעו לעזור, הביטחו רצף ותמיכה.
את כל החסכונות שלי הוצאתי, כי האישפוז היה ארוך אבל ההוצאות בחוץ אותו דבר..
ויצאתי משם
לבד
בלי שום דבר

בהתלחה רציתי שוב למות, האובדנות הייתה חזקה, הסביבה שמה לב ולא ממש נתנו לי להתאבד.
החזיקו לי תקוות שווא משונות.
אשכרה חשבתי שיהיה המשך טיפול, שאולי יהיו לי שיחות
נתנו לי כמה כדורים וזהו
והכל...

בת 22 , השתחררתי בדיוק כשהקורונה הגיעה לארץ.
האזרחות כבר לא נראית כזאת מפתה, לא הכל זוהר כמו שהבטיחו לנו כשהיינו ילדים.
קשה לעכל שעכשיו החיים בידיים שלנו ללא כל יד מכוונת, ללא שיגרה או מסגרת שאתה חייב להיות בה כמו בית ספר או צבא. עכשיו זה אתה נגד העולם.
לכי תמצאי עבודה נורמלית עם שכר הולם,
לכי תעשי כבר רישיון,
לכי תמצאי כבר בעל,
לכי תעשי ילדים,
לכי תמצאי דירה משלך,
לכי תמצאי מעגל חברים רחב יותר,
לכי לאוניברסיטה.
כלכך הרבה ציפיות מילדה שהרגע סיימה את התקופה היפה ביותר בחיים בלי לדעת ולהבין שאלה החיים שמצפים לה עכשיו..
תחושה של חוסר מיצוי, תיסכול, אין טעם להמשיך כי החיים תמיד יהיו קשים.
אם לא תעבוד תהיה הומלס
אם לא תתחתן לא יהיה לך ילדים ואהבה
אם לא תלמד לא תוכל לעבוד במה שאתה אוהב
אם ואם ואם ...
הלוואי שמשהו אחד היה קל וכיפי לשם שינוי
הלוואי שההורים לא היו עושים מה שההורים שלהם עשו
הלוואי שהייתה יותר הבנה, הכלה, ועזרה לחיילים משוחררים ללא כיוון כלל.
אני מחפשת סיבה להמשיך ומבינה שהמשפחה היא הכל בחיים ואין כמוהם בעולם
הורים מדהימים, אחים טובים כלבה מושלמת
ובכל...