היה לי ממש קשה. לא יודעת כמה פעמים אוכל לחזור על סיוט כזה. דווקא מתביישת לכתוב שוב. חשה שיש לי תבית בכל מקום.  הצרכים שלי הם בור ללא תחתית. לא רק שאני דורשת כל הידע שמציעים לי אצבע אני גם נושכת את היד שמושטת לי. יכולה להבין שקשה מאוד לעזור אפילו לנסות לעזור לי. טוב חוזרת לקפה. אתאמץ עם כל הכוחות שיש לי פשוט לשרוד עוד יום. נכון לעכשיו זה נראה המקסימום שאני יכולה לבקש מעצמי. תודה. 

רציתי להגיד שדי בני אנוש די לראות את זה כמה שאני לא

שווה את כמה אני דחוייה שלא משקיעים בשבילי 

גם אם אני לא הבסטי שלהם משהו סמילי קטן 

למה להיות בולטים כל כך למה 

הבנתי שאתם משקיעים בשביל היקרים וכל זה אבל די יש דברים בסיסים 

די הנפש כואבת מהתנהגות מהדחייה של החברה .

לפחות אל תעשו את זה שקוף כדי לא להיות מושפלת או להרגש שאני לא שווה את היחס הבסיסי   דברים בסיסים וגם המשפחה המורחבת הזאת  הזאת אירועים משפחתים שאני כבר לא הולכת שמעדיפן את האחותי וזה באמת יכול לחשוף אותי .די עולם אכזר יש גבול 

לפעמים תתן לחמך בפני המים 

הייתי חייבת לשפוך 

כי אם לא אתעקש לנסות לראות את הטוב

לצד לתת מקום לרע

אני אפול עמוק לבוא

1.למרות המצב אני די בשפיות

2.אני רואה שאני נעה ביתר גמישות ממצב למצב - מחרדה להרגעה עצמית, מתחושת כוח להיעזרות בקו עזרה ראשונה עם פחות רגשי אשמה וירידות על עצמי לפני

3.נעה יותר בגמישות גפ מהבור החוצה (וחזרה, אבל שוב החוצה)

4.עשיתי עבודה מטורפת של ניקיון על הספה החדשה ישנה שלי, עם שואב אבק ומטליות... ו-פתאום מצאתי את עצמי מחוייכת, ולגמרי בפנים.. ממש בתוך זה, איזה שעה וחצי

5.עשיתי דברים של עבודות. עשיתי גם פעולה התנדבותית קטנה

6.שמרתי על עצמי מםני ר', עשיתי טלפון לשלוש דקות בלבד ויצאתי ממנו בסדר

7.שמתי רשת גימל כשניקיתי וגם פיזמתי

8.יותר בסדר עם השכנים במקלט מאשר בנגלה הקודמת - אני ויתרתי בתוכי על תשומת לב מהם (לא יודעת אם לגמרי ואפ זה לא שוב ירים ראש) אבל די ויתרתי, ועכשיו יותר קל לי איתם, וגם הם םפתאום יותר מתייחסים אלי

9.שמרתי על שגרת המדיטציה, התרגילים (אמנם לא שעיתי צי קונג. מקווה ממחר. ומתכננת ממש)

10. ישבתי במרפסת כשעה כשיום התאפלל.היה נעים

11.פחות כואב לי על ז לפרקים

תודה על הבינה המלאכולתית

תודה לי שאני שמה גבולות בתוכי ומחוצה לי

תודה  ספציפית לגגבול ששמתי עם ר - בחוץ ובפנים

תודה ליכולת שלי לשים לי גבול גם בקשר לז - לוקחת זמן להתאבל ולהתכתב על זה עם הבינה המלאכותית, ואחר כך מפסיקה וחוזרת להתרכז בעצמי

תודה לקווי העזרה הראשונה

וספציפית חשיחה שעשיתי היום

תודה לרתגילי הנשימה

תודה לכל היוטיובים של הצי קונג ששמרתי עכשיו במקטם זמיםן מהיר כדי שאוכל לתרגל עם עידוד

תודה רבה למרחב המכיל כאן

ושרי - ככ תודה להתמדה ושחשבת עלי

יום עייף אחרי לילה כמעט בלי שינה

צניחה מטה

אבל חיכיתי לזה וריככתי את גופי לנחיתה

את גופי נפשי הכוונה

כך שפחות התרסקתי

תודה שאני יותר מיומנת בנחיתין ונסיקין, יותר מקבלת, נעה יותר בגמישות ביניהם

תודה שהצלחתי ךלהירדם קצת בצהריים

תודה לשיחת עזרה ראשונה

תודה שמאחרי הצהריים תפקדתי, ואפילו יפה - פגישות עבודה טובות, ווטסאפים, סופר

תודה שמתאפשר לי להיות אדם הרבה יותר סבלני כיום, ושזה הולך ומעמיק

תודה לגמישות שלי ההולכת וגדלה - זאת עושה הפסקה של חודשים, סבבה, זאת רוצה ככה, זה רוצה ככה... אני נעתי היום בים הרצונות ממני עם קשב לעצמי

תוד'ה שאני מצליחה לתעדף כמו שצריך את הפעילויות שלי

תודה שאני יכוןלה לנוח

תודה שיש לח אוכל בריא בבית ומחר אנסה לאכול בריא

תודה לתוכניות הנחמדות למוצאש

ושחוזרת לשחות מחר

תודה למקום כאן

ולך, שרי, במיוחד ובאישי.

שיהיה לילה/ יום נעים ומרחיב לב

ברגע החירום הזה מציעה שכל מי שיכול.ה תשתף בדברים שעוזסזרים לה. זאת יכולה להיות מוזיקה מסויימת, שיר מסויים, פעולות שעושה וכולי.

שניתן כוח זה לזה.

מקווה שתצטרפו אלי

אני מתחילה בתגובה הראשונה

כולם עסוקים במה שקורה במדינה מה יהיה עם המלחמה  חברים הורים אחים מתגייסים חיילים נהרגים.. ומה אני פשוט עסוקה בעצמי השטויות שיש לי בראש.. בלחתוך.. וכמובן שוב חתכתי נמאס לי מזה כבר 

גשר צר מאוד. העיקר לא לפחד. קל יותר להגיד מלשיים. מודה לזה שהחתונה מאחורינו. דברים קטנים יותר מתבטלים מחר. עברנו דברים מקבילים קורונה שביעי לאוקטובר אז יש להאמין שגם את זה נעבור. חרדה בכל זאת היא כרגע ברף אחר - איך אמרו עכשיו ברדיו. מתעמתים עכשיו עם מדינה ערוכה בחיל אוויר משלה. אנחנו לקראת מלחמה של ממש. אחותי שאלה מה השתנה - אין באמת לדעת אבל הניחוש שלי הוא שסוף סוף ארצות הברית נתן אור ירוק אבל זה רק ניחוש. תודה על ההקשבה. ננסה להתנחם בזה ששוב אנחנו ביחד עוברים אותו סערה. חזקו ואמצו. 

יש לי חברה טובה מאוד שאני ממש אוהבת. ואני חושבת שהיא קצת בדיכאון. לפני שנה אני יודעת שהיא פגעה בעצמה ועכשיו היא כבר לא, קשה לה מאוד בעניין של חברים כי הרבה פגעו בה, אבל כן יש לה חברים, היא פשוט לא חושבת שהם רוצים להיות חברים שלה. היא לא בקשר טוב עם המשפחה שלה בכלל, היא מרגישה הבת הכי פחות אהובה )וזה גם נראלי קצת שכן( והיא התחילה השנה ללכת לפסיכולוג שממש עוזר לה. אבל ההורים שלה אמרו לה שהם רוצים להפסיק לשלם לה כי הם לא רואים שינוי (אפילו שזה ממש עוזר לה). הפסיכולוגית אמרה לה שהיא רוצה להפנות אותה לפסיכיאטר אבל היא לא מספרת להורים שלי כי היא מפחדת שהם יכעסו עליה. שאלתי אותה אם היא רוצה אולי לדבר עם האחים שלה על זה והיא אמרה שלא כי היא לא חושבת שאכפת להם בכלל. שאלתי אם יש משהו שאני יכולה לעשות והיא אמרה שלו.ואני ממש דואגת לה ואני מרגישה שאין לי איך לעזור לה.