למה לא, להרגיש שלמישהו אכפת.

חלק מהבעיה בשליטה בחיי האישיים, על מנת לעשות כך שיהיה לי טוב עם מערכות יחסי הקרובות אני לא מתלוננת להם, לא כי אני לא יכולה והם לא רוצים אלא כי זה לקחי החיים אם אני רוצה פירות מתוקים. לצערי עם כל חיבתי לקרובים אליי הם לא אנשים אסופים ומאופקים כמו שאני דורשת מהם ומעצמי. אני יודעת שמגיע לי כל מה שאני ומגיע לי אנשים עם סבילות כמו שלי, יחד עם זאת התקופה האחרונה לא מוציאה מאנשים את כל הטוב ומגיע להם את החסד לזמן הזה.

מה יזיק לשתף, בטח באנונימיות. להלן רשימת התלונות שלי:

יש לי סדק מאמץ בשורש גב היד. כמובן שאני לא נותנת שאף אחד יראה. אבל אני רוצה להגיד ושמישהו ידע שאני מתעוררת מהכאב בתנוחות לא נוחות בלילה, שמישהו ידע שזה קשה להתנהל בעולם הזה עם יד חצי מושבתת, לא הייתי בהבנה עד עכשיו שיש לי רק שתיים וכמה זה מספר מועט לכל הפעילויות שיש ביום.

אני מאוד עסוקה ובגלל שהזמן שלי שווה תפוקות + שיכוך כאבים והסחת דעת, נשברה לי כוסית על הרצפה וניקיתי ברשלנות, ועכשיו דרכתי על זכוכית האצבע נחתכה והדם נמרך קצת ולא בא לי ללכת למקלחת לשתוף. בא לי להיות במיטה ולישון ולדאוג מזה בבוקר, ואם המצעים הלבנים יתלכלכו נשלך אותם לכביסה או שנקנה חדשים, אני אדם בוגר ואני לא חייבת לעשות מה שלא בא לי. האמת שזאת לא תלונה כשאני חושבת על זה, אני די מבסוטית מזה.

אתמול בלילה התעוררתי מאיזו דפיקת לב שהרגישה כמו צריבה וסחיטה מוזרה של החזה. זאת ההרגשה אצלי בגוף של חרדה גובהה, לא הרגשתי את זה כבר זמן רב ובדרך כלל בעבר זה היה קורה לי ממחשבות/סיטואציות‌, ולא מעיר אותי משינה במיוחד שלא היה לי אף סיוט. כמובן שבבדיקות הרפואיות היום הכל בסדר. הרגמתי במהלך היום. לא קרה לי מאז הסדיר. אני יכולה פשוט להניח לרגע את הראש, אפילו על היד ופשוט זהו.

אני נמצאת בתזונה די נוקשה, בעקבות כל מני בעיות פיזיות ופנימיות, כי הבטחתי לעצמי שאני נותנת ישום (אמיתי) של פתרונות לפני שמכריזה שאני מדוכאת וחשוכת מרפא. וזה באמת משפר את התחושות והשינה והעייפות. אבל משעמם מאוד לאכול אותו הדבר כל יום למשך תקופה ארוכה. משעמם ממש. לפעמים יש רגשות ששוקולד יוכל להטיב לי בשניה, יחד עם זאת, זה פוגע בי וכבר פגעתי בעצמי מספיק. 

אני קמה כל בוקר קצת לפני 5 כי יש לי מלא דברים להספיק ומהרגע שיש חושך אני כבר לא פרודוקטיבית. אבל הנה עכשיו, אני צריכה לישון  לא מצליחה, משהו השתבש לי עם השינה. ולא, אני לא יכולה לקום מחר מאוחר כי בא לי.

איזה בחור יפה תואר מנסה כל יום לדבר איתי בעיניים נוצצות. ואני מתחמקת ממנו. היתה לנו איזו שיחה לפני חודשיים כששנינו חיכינו לפגישה בלובי ורציתי לחמם את הכריזמתיות. אני תמיד תמיד ממעיטה בהשפעה שיש לי על אחרים. תמיד אומרים לי שעשיתי רושם ואני מופתעת מחדש. זה כבר לא מאמץ אצלי להיות "מרשימה", זה הרגל של סדר התנהגויות מוקפדות שפעם הרגישו לא קשורות אליי בכלל והיום פשוט קורות לבד.  זה נחמד שזה ככה, אבל לא מתיישב עם הזהות הפנימית שלי. תסמונת המתחזה פועמת לי בראש כל הזמן. אם מישהו חושב אליי משהו טוב זה כי אני משחקת, זה לא שלי בכלל, אבל אם זה משהו רע, זה בטוח אני. בכל מקרה, אני מתחמקת כי עד לא לפני הרבה זמן הייתי בזוגיות ונפרדנו. ומציק לי שאנשים אחרים מדברים על זוגיות ופרידןת כל הזמן, למה אתם לא פשוט עוברים הלאה? יש חיים שלמים מעבר לבן אדם אחד. וגם אף פעם לא היה לי את הקושי לחתוך קשרים כשזה נראה נכון. אבל עכשיו מבינה יותר. זה משפיע. כי היה מישהו כל הזמן שגרם לי להרגיש טובה כמו שאני, ויפייפיה גם כשקמתי בבוקר, וחכמה עם רעיונות מעניינים, מישהי להקשיב לה, מישהי להתייעץ איתה, הרגשתי אהבה שהרגישה ללא תנאי, ואני רגילה מאוד לתנאים. הייתי מספיק טובה בשביל מישהו בלי לעשות שום דבר מיוחד (בקנה מידה שלי), ועדיין, עדיין זה לא הספיק כדי שהקשר הזה יצלוח אתגרים מסויימים. אז מה זה משנה כמה כיף ונוח לי לדבר עם מישהו וכמה הוא מחפש את המבט שלי ואני אמורה להעמיד פנים שלא שמתי לב וכמה הוא יפה לעיניים. זה לא ישתנה. משהו בי שלא היה לי את הזמן או הפניות הרגשית להבין אותו פוגע באנשים שקרובים אליי איכשהו. מתרחק. חוסם. מבקר. 

ואני מתגעגעת ללהרגיש אהובה ושדואגים לי ושאני לא צריכה לעבור הכל לבד ויש מישהו שמקשיב לתלונות הקטנות ומעודד ומרים ופשוט מרגיע כדי שתצליח ללכת לישון במקום להישאר ער בלי סוף.