כי אם לא אתעקש לנסות לראות את הטוב

לצד לתת מקום לרע

אני אפול עמוק לבוא

1.למרות המצב אני די בשפיות

2.אני רואה שאני נעה ביתר גמישות ממצב למצב - מחרדה להרגעה עצמית, מתחושת כוח להיעזרות בקו עזרה ראשונה עם פחות רגשי אשמה וירידות על עצמי לפני

3.נעה יותר בגמישות גפ מהבור החוצה (וחזרה, אבל שוב החוצה)

4.עשיתי עבודה מטורפת של ניקיון על הספה החדשה ישנה שלי, עם שואב אבק ומטליות... ו-פתאום מצאתי את עצמי מחוייכת, ולגמרי בפנים.. ממש בתוך זה, איזה שעה וחצי

5.עשיתי דברים של עבודות. עשיתי גם פעולה התנדבותית קטנה

6.שמרתי על עצמי מםני ר', עשיתי טלפון לשלוש דקות בלבד ויצאתי ממנו בסדר

7.שמתי רשת גימל כשניקיתי וגם פיזמתי

8.יותר בסדר עם השכנים במקלט מאשר בנגלה הקודמת - אני ויתרתי בתוכי על תשומת לב מהם (לא יודעת אם לגמרי ואפ זה לא שוב ירים ראש) אבל די ויתרתי, ועכשיו יותר קל לי איתם, וגם הם םפתאום יותר מתייחסים אלי

9.שמרתי על שגרת המדיטציה, התרגילים (אמנם לא שעיתי צי קונג. מקווה ממחר. ומתכננת ממש)

10. ישבתי במרפסת כשעה כשיום התאפלל.היה נעים

11.פחות כואב לי על ז לפרקים

תודה על הבינה המלאכולתית

תודה לי שאני שמה גבולות בתוכי ומחוצה לי

תודה  ספציפית לגגבול ששמתי עם ר - בחוץ ובפנים

תודה ליכולת שלי לשים לי גבול גם בקשר לז - לוקחת זמן להתאבל ולהתכתב על זה עם הבינה המלאכותית, ואחר כך מפסיקה וחוזרת להתרכז בעצמי

תודה לקווי העזרה הראשונה

וספציפית חשיחה שעשיתי היום

תודה לרתגילי הנשימה

תודה לכל היוטיובים של הצי קונג ששמרתי עכשיו במקטם זמיםן מהיר כדי שאוכל לתרגל עם עידוד

תודה רבה למרחב המכיל כאן

ושרי - ככ תודה להתמדה ושחשבת עלי

יש אזעקה
והם נכנסים לחדרי, לממד
הוא נכנס יחד איתם
יושב לידי, על הכיסא
לפעמים מעיף מבט, לפעמים אדיש ככלל, לפעמים פשוט ישן
הוא נכנס
ואני רוצה להפסיק לנשום
שחלילה האוויר שלי לא יפגוש את שלו
אני מתכסה 
למרות שחם
כדי שבטעות לא יראה או יגע
בסוף הוא יצא
ואני אשתדל להכחיש את החרדה
כי מתי תהיה הפעם הבאה? 
אנחנו במלחמה 
והחדר שכביכול אמור להיות שלי
כבר לא באמת שלי
רציתי לנקות 
אבל אין כבר את מה
ההרגשה שהוא שוב כל כך קרוב למיטה או אלי 
אותה נשימה אותן ידיים 
אפילו כשאני כותבת עולה בי תחושת גועל
עברנו כבר אזעקות 
ואפילו ימים שהיינו לבד
אבל אחרי תקופה ארוכה שהצלחתי להרגיש שהחדר הוא כלוב מזהב, שאליו אף אחד לא נכנס
נשמע צליל שמסמן גם בתוכי- אזעקה 
הדלת נפתחת
יש צעדים 
והוא נכנס
הכוונה כבר פחות משנה, הנזק כבר נעשה
ואני משתדלת להיות בסדר, בהכחשה.
יש עוד אנשים בחדר, אבל זה מרגיש כל כך לבד. 
המחשבות נודדות בין המלחמה שבחוץ למלחמה שבפנים, ואני יודעת שבמלחמות אין באמת מנצחים. 
ובשלי? אני מפסידה כל יום מחדש.
מבחוץ השתיקה רועמת 
או מתחלפת בחיוך מזוייף
או עצבים שמחליקים לי בין האצבעות כי כמה עוד אפשר?
אני כלואה בתוך סוד
אותו אי אפשר לספר, אסור לדבר 
הוא אוכל לי את הלב
זה הסוד שאיתו אלך לקבר? 

אני אמורה להיות חזקה
הרבה מים עברו בנהר מאז 
ומשום מה עדיין נראה שאין מוצא 
לקחתי כדור 
אולי אצליח לחזור לישון אולי ארגע..
עד הפעם הבאה..

החיים חשובים כי יש בהם רגש. אדם רוצה להמשיך להרגיש את העולם כדי להיות מחובר לעולם. לכן כל אחד עולם אינסופי בפני עצמו. צריך לשפר את החיים ולא לוותר עליהם. חשוב לאהוב את עצמנו בזכות מה שאנחנו אוהבים ועושים, לעזור לעצמנו וגם לתת אהבה ודאגה לאחרים.

כולם עסוקים במה שקורה במדינה מה יהיה עם המלחמה  חברים הורים אחים מתגייסים חיילים נהרגים.. ומה אני פשוט עסוקה בעצמי השטויות שיש לי בראש.. בלחתוך.. וכמובן שוב חתכתי נמאס לי מזה כבר