ניתוח - כמוני

היי6 · 2023-07-02T00:05:16+03:00

אז בתחילת השנה עברתי ניתוח,זה היה ניתוח יחסית מסובך ועשיתי אותו בגרמניה,עכשיו תחשבו שזה היה בתחילת שנת הלימודים (בחודש נובמבר) והייתי צריכה לעזוב את כל החיים שלי ולטוס לגרמניה.חודשיים לפני הניתוח הייתי כולי בחרדות, עכשיו הקטע המפתיע שזה לא היה בחרדות של מה יקרה עם הניתוח ישתבש, זה היה חרדות של מה יקרה למצב החברתי שלי כשאחזור לארץ.חודש לפני הניתוח אני הרגשתי שאני כבר לא מפחדת למות, שאין לי בעיה אם משהו ישתבש ואני אמות, הרגשתי שזה בסדר אם זה יקרה וזה בסדר אם זה לא. אז ניצלתי את החודש של לפני הניתוח שלי לעשות את כל מה שאי פעם רציתי לעשות (אפילו עשיתי צניחה חופשית)כשחזרתי לארץ זה הרגיש כאילו הכל השתנה, החבורת חברים שלי שהייתה לי התפרקה, מלא חברים שלי ניתקו קשר אחד עם השני, המצב הנפשי שלי ככ התדרדר ואני כולי הייתי בכאבים.חודשיים אחרי שחזרתי לארץ אני הסתכלתי על זה למבט לאחור והבנתי שזה דווקא הייתה אחלה של חוויה לחוות, שאני שמחה שעברתי את הניתוח ויצא לי לחוות את החוויה הזאת של לעשות ניתוח בחול,בינתיים הפחד מלמות לא חזר, אני עד היום מרגישה שפשוט אין לי בעיה עם אני פשוט אמות עכשיו על המקום.עכשיו כשאנשים שומעים אותי אומרת את זה הם חושבים שאני משוגעת, שפתאום אני לא שמה ז*ן על שום דבר, שפתאום ככ לא אכפת לי משום דבר ואני לא יודעת עם זה דבר טוב,התדרדרתי בלימודים, במצב הנפשי, בכוח לקום מהמיטה ולעשות דברים.ואז ההורים שלי לקחו את הניתוח כסיבה לתת לי את הטיפול הנדרש, פתאום אחרי כל השנים אשכרה אכפת להם ממני, ואז התחלתי ללכת לפסיכולגית שהפנתה אותנו לפסיכאטרית, וההורים שלי בכלל לא רצו להקשיב לפסיכאטרית כשהיא אמרה להם שהיא נותנת לנו מרשם לכדורים,מפה לשם אני כן לוקחת כדורים נגד דיכאון אבל קשה לי עם ההרגשה שעד היום הם מאשימים את הניתוח בהכל.ככל שהלכתי יותר לפסיכולגית ככה הבנתי יותר ויותר שאני ככה מבערך כיתה ב׳, שההורים שלי לא שמו לב אפילו כמה דפוקה אני מאז שאני ככ קטנה.כאילו לא באמת היה אכפת להם עד שהניתוח קרה.