עכשיו אני יודעת, אני בדיכאון.

הילדהבשחור · 2023-08-14T19:36:56+03:00

לא אובחנתי.אבל אני בן אדם שמאמין חזק ברגשות, ואילו הרגשות שלי.אני חושבת שמאז ומתמיד - לא באמת אהבתי את עצמי. כמה ביטחון עצמי שהקרנתי כלפי חוץ, כמה צחוקים, חיוכים ו"החיים הטובים" אני לא הייתי שלמה עם עצמי. אף פעם.נתחיל בזה שאני בת העדה האתיופית, ובילדותי חוויתי גזענות לא מעט.. בנוסף לזה נולדתי עם פגם שגרם לעיניים שלי להיראות גדולות מהממוצע (זה גנטי מסתבר), כמובן שהפגם הזה גרר איתו ירידות, עלבונות, מילים קשות ועוד.. וכל זה מגיל קטן. הפגם הזה גרם לי לשנוא את המראה החיצוני שלי, והוא גורם לי לשנוא אותו עד היום.הקשר של ההורים שלי בנוי משנאה טהורה, וזה הביא לאבא שלי המון עצבים, המון. בילדותי קיבלתי אינספור צעקות, איחולים, איומים ולמרות שאני עדיין חושבת שהוא אבא טוב. הוא פגע בי. פגע בי כמו שבחיים לא פגעו בי. הוא פגע בי גם כשהוא פגע באמא(לא פיזית), גם כשהוא פגע האחים הקטנים. הפגיעות הזאת התלוותה במשפט חזרתי "תפסיקי לבכות כמו ילדה קטנה" ומרוב שהמשפט חזר על עצמו. שתקתי. מאז לא בכיתי בפני אנשים אף פעם. אף. פעם. אנשים תמיד חושבים שיש לי לב קר. הוא לא קר, הוא הכי חם שיש, אבל יש לו חומות. חומות שגורמות לי לשמור הרבה בבטן. והכל בנוי מטראומות קטנות מהילדות.נולדתי בחברה דתית, כלומר גדלתי לתוך ערכים שחייבו אותי לבצע.. זה גורם לי לריחוק אישי מהדת ומהמצוות שחייבו אותי לעשות אבל מצד שני אני נשארת ושומרת רק כדי לא לאבד את המשפחה שלי. לא לאכזב אותם. מעבר לדת שמילא דוחקת עליי, גיליתי על עצמי את המשיכה שלי לנשים מגיל מאוד קטן, חקרתי את דעותיהם של הסביבה הקרובה אליי כלפי הקהילה.. וכמובן שהתגובות היו לא לטובת הקהילה. הגעתי למצב שהייתי הומופובית בעצמי, רק כדי לא לאבד אף אחד, רק כדי לא לאכזב.רציתי להתגייס. רציתי את זה בכל גופי, רציתי להיות קרבית. רציתי להיות. אבל המשפחה לא אהבה את הרעיון, האכזבה התחילה לחלחל בהם, הדאגה החלה להתרומם וזה קיפל אותי. ברחתי למקום אחר רק כדי שאבא ואמא שלי יגידו לי שהם גאים בי. רק כדי שהם לא יפחדו שאני מהווה דוגמא רעה לאחיי הקטנים. רק כדי שאני אראה חיוך על הפנים שלהם.באיזשהו מקום אני חושבת שרציתי כל כך לרצות אותם כי ידעתי שהם מצפים ממני, בתור בת בכורה, להתחתן ולהביא להם נכדים לפני הסוף. והם לא יקבלו את זה. אני חושבת שהסוד הכי עמוק שלי שכרגע כתבתי אותו כאן כ-'בדרך אגב', הוא הסוד שגורם לי לרצות אותם. מאוד.והנה אני, סטודנטית, לומדת מקצוע למרות שזה לא המקום שרציתי להיות בו כרגע. ובשנה האחרונה הריצוי הזה כלפי ההורים נהפך להיות כלפי כולם. מרגיש לי שלא יקבלו אותי אם אני אהיה מי שאני. מרגיש לי שאצטרך לברוח. וככה זה, ריציתי אנשים ודפקתי לעצמי סטירות לחי שהשאירו סימנים.לקראת סוף הסמסטר אמא שלי הופנתה לבית חולים בזמן שהייתי בסט צילומים. עזבי הכל וטסתי אליה. הייתי איתה יום-יום, לילה-לילה. לא עזבתי אותה, במשך חודש הייתי איתה. ויתרתי על עצמי. לא יצאתי עם אנשים שבהגדרה הם 'חברים' שלי. לא הלכתי לפי החלומות שלי. לא היה לי את הזמן של הלבד. של השקט.הזמן של הלבד חשוב לי. ולא היה לי אותו.ככה משך חודש דאגתי לה, כשהיא הייתה במצבים קשים מאוד אני הייתי שם והחזקתי לה את היד, פחדתי לאבד אותה. היא חזרה הביתה בריאה ושלמה תודה לאל. ואומנם, היא חיה, קיימת ואיתנו. אבל בכל זאת איבדתי את אמא שלי. היא אמא שלי, אבל היא לא אמא שלי. וכרגע המטרה שלי היא לדאוג לה כאילו היא הבת שלי, ושוב אין לי זמן לשקט שלי ושוב אני מוותרת על עצמי בשבילה. בשביל האחים הקטנים. בשביל אבא.אני לא בן אדם שאוהב לתקשר, קשה לי עם אנשים. אני לא מצליחה לזוז מהמיטה בכלל. בגילי אני כבר צריכה להשתקם, לעבוד, אולי אפילו להשכיר דירה.. אבל אין לי רצון. אין לי חשק. רע לי. תמיד יהיה לי רע. וכל מה שבא לי עכשיו זה לעלות לישון. ולא לקום. לישון לנצח.