הילדהבשחור

אבא שלי? הוא אבא טוב, בדגש על ה"אבא" וגם זה בערך.

הוא תמיד ידאג לתת לנו כסף, ידאג שלא יחסר לנו, ידאג להאכיל אותנו, ידאג לעניינים כספיים שקשים לי, הוא ידאג.

אבל, לא בא לי את כל זה אם הוא מתנהג בצורה נוראית כלפינו.

אין לו טיפת אהבה לאמא שלי, מגיל קטן אני סובלת את הריבים שלהם וזה. איך היא מנסה לפתח שיחה רגילה והוא עונה לה בצורה מזלזלת כאילו היא כלום ושום דבר. איך הוא היה צועק עליה ומעיר את כל הילדים משינה. איך הוא היה יושב איתי ומנסה להסיט אותי נגד ולהגיד לי כמה שהיא בעייתית. איך הוא משתתק כשהיא לידו ולא יוצר איתה שיחה נורמלית של בני זוג הו

היא עושה לי טוב, היא משנה אותי לטובה. 

את צורת המחשבה שלי, ההתנהגות שלי, הפרספקטיבה שלי העולם, היחס שלי לבני אדם ובעיקר את היחס לעצמי.

היא שינתה לטובה.

טוב לי איתה בטירוף, אני לומדת להכיר בה עוד ועוד רבדים שאף אדם אחר לא חשף בפניי. הדרך שבה היא מפגינה לי אהבה היא מטורפת, בחיים לא אהבו אותי ככה ובחיים לא הרגשתי שאהבו אותי ככה..

אבל בו זמנית, למטבע יש שני צדדים.

אומנם היא שינתה אותי לטובה, אבל עכשיו התת מודע שלי מפרש כל דבר שהיא אומרת כמן רגש שאמור לבעור בי.

אם היא שמחה וטוב לה, אני שמחה וטוב לי לא משנה מה קרה לי אישית. גם אם קרה לי משהו רע א

בחיים לא הרגשתי כל כך טוב.

היא עושה לי כל כך הרבה טוב, היא משנה לי את כל הזווית ראייה על העולם, היא גורמת לי להאמין באהבה, להאמין בעצמי, באנשים ולסמוך עליהם. עליה במיוחד.

היא הדבר היחיד שיכלתי לאחל לעצמי ולא ידעתי שמגיע לי אותה.

באמת זכיתי בה.

זכיתי בה כל כך ובא לי להיות איתה בלי לפחד מאף אחד, בלי לפחד מההורים ומהתגובות שלהם, בלי לפחד מהסביבה ומהתגובות שלה, בלי לפחד מעצמי ומהתגובות שלי..

אני באמת רוצה ללמוד לא להתייחס לאף בן אדם, גם אלה שחשובים לי כמו המשפחה שלי וההורים שלי ואמא שלי ומי שקרא את הפוסטים הקודמים יודע כמה עברתי עם אמא שלי וכמ

יש מישהי.

מישהי שחשובה לי מאוד, אני אוהבת אותה כמו שלא אהבתי בחיי. היא מקנה לי ביטחון, האהבה שלה גורמת לי להרגיש טוב עם עצמי ועם הכל.. היא פשוט מרגיעה אותי. היא מראה לי שקל לסמוך על אנשיםצזה פשוט תלוי מי הם.

קל לי לסמוך עליה, זה בא לי בטבעי. היא נדלקה עליי לפני כשלא ראיתי בה כלום מעבר לחברה קרובה, ואז התקרבנו ודיברנו פתוח.. דיברנו רגשות ובאופן מפתיע דיברנו את אותה השפה.

יש לנו שפה משלנו, בדיחות משלנו, רגשות משלנו.

יש לנו אותנו רק לעצמנו, ואף אחד אחר לא יוכל להשוות את עצמו אליה מרוב שהאהבה שלי אליה עצומה.

כל מה שבא לי זה פשוט ליפול לה לידיי

רוח מבחוץ שורקת
למרות הרעש יש שקט
המחשבות מדברות בעד עצמן
הדרך משאירה צלקת
והנפש מבפנים צועקת
אבל אף פעם לא יקשיבו לה

כמה עוד אפשר, לתת ללב נשבר
להפנים את כל מה שהוא עבר
לצאת מהאיזון, לחפש את הכיוון
במחשבה שאולי הוא לא מכאן

היא עושה לי כל כך טוב, בנפש וגם פיזית בגוף.

כשאני והיא בטוב יש לי מצב רוח להכל, היא באמת גורמת לי לרצות לבוא ולהדביק לה נשיקה שתיחקק לה בזיכרון.

אבל זה מפחיד אותי לנסות את זה מהסיבה הפשוטה,

אני לא רוצה לאבד אותה.

אני מפחדת שכשננסה לאחת מאיתנו זה יראה פחות מתאים וכל האהבה העצומה שיש בנינו עכשיו תיעלם כלא הייתה, ואז גם עם האהבה הזאת היא תיעלם או אני איעלם ואני אפספס אותה.

אני חושבת שזאת הייתה טעות להתאהב בה בצורה כזאת, אבל כבר נפלתי וגם היא וכל הרגשות שלנו הדדיים לחלוטין.

מפחיד אותי לקחת צעד איתה, גם בגלל הסביבה שלי וגם בגלל שהיא מקור הבריחה

לא אובחנתי.

אבל אני בן אדם שמאמין חזק ברגשות, ואילו הרגשות שלי.

אני חושבת שמאז ומתמיד - לא באמת אהבתי את עצמי. כמה ביטחון עצמי שהקרנתי כלפי חוץ, כמה צחוקים, חיוכים ו"החיים הטובים" אני לא הייתי שלמה עם עצמי. אף פעם.

נתחיל בזה שאני בת העדה האתיופית, ובילדותי חוויתי גזענות לא מעט.. בנוסף לזה נולדתי עם פגם שגרם לעיניים שלי להיראות גדולות מהממוצע (זה גנטי מסתבר), כמובן שהפגם הזה גרר איתו ירידות, עלבונות, מילים קשות ועוד.. וכל זה מגיל קטן. הפגם הזה גרם לי לשנוא את המראה החיצוני שלי, והוא גורם לי לשנוא אותו עד היום.

הקשר של ההורים שלי בנוי משנאה

לא אובחנתי.

אבל אני בן אדם שמאמין חזק ברגשות, ואילו הרגשות שלי.

אני חושבת שמאז ומתמיד - לא באמת אהבתי את עצמי. כמה ביטחון עצמי שהקרנתי כלפי חוץ, כמה צחוקים, חיוכים ו"החיים הטובים" אני לא הייתי שלמה עם עצמי. אף פעם.

נתחיל בזה שאני בת העדה האתיופית, ובילדותי חוויתי גזענות לא מעט.. בנוסף לזה נולדתי עם פגם שגרם לעיניים שלי להיראות גדולות מהממוצע (זה גנטי מסתבר), כמובן שהפגם הזה גרר איתו ירידות, עלבונות, מילים קשות ועוד.. וכל זה מגיל קטן. הפגם הזה גרם לי לשנוא את המראה החיצוני שלי, והוא גורם לי לשנוא אותו עד היום.

הקשר של ההורים שלי בנוי משנאה

חשבתי שכשאמא הייתה בבית חולים היה לי קשה.

קשה לי יותר עכשיו, אני מרגישה שאני צריכה לטפל בילדה קטנה, באיזשהו מובן איבדתי את אמא שלי.

ואחרי חודש וקצת שיום יום הייתי איתה בבית חולים ועשיתי הכל בשבילה ושמתי את עצמי בצד, היא חזרה לבית וזה אף פעם לא נגמר, אני מרגישה שזה לטפל בילדה קטנה, היא מאוד רגישה ואני צריכה להיזהר על כל מילה. אין לי חיי חברה ובקושי יש לי זמן לצאת לעבוד כי אני איתה ואני מקדישה את כל הדאגה שלי אליה שזה כבר מעיק, אני דואגת לה יותר מדי ששכחתי לדאוג לעצמי ואין אותי כבר, אני בוכה בלילות כי אין לי מי שידאג לי, אבא שלי מזניח אות

חשבתי שכשאמא הייתה בבית חולים היה לי קשה.

קשה לי יותר עכשיו, אני מרגישה שאני צריכה לטפל בילדה קטנה, באיזשהו מובן איבדתי את אמא שלי.

ואחרי חודש וקצת שיום יום הייתי איתה בבית חולים ועשיתי הכל בשבילה ושמתי את עצמי בצד, היא חזרה לבית וזה אף פעם לא נגמר, אני מרגישה שזה לטפל בילדה קטנה, היא מאוד רגישה ואני צריכה להיזהר על כל מילה. אין לי חיי חברה ובקושי יש לי זמן לצאת לעבוד כי אני איתה ואני מקדישה את כל הדאגה שלי אליה שזה כבר מעיק, אני דואגת לה יותר מדי ששכחתי לדאוג לעצמי ואין אותי כבר, אני בוכה בלילות כי אין לי מי שידאג לי, אבא שלי מזניח אות

עם הזמן אפילו לאנשים שחשובים לי אין לי כוח לתת מעצמי.

הם נפגעים מזה, גם הם עוברים דבר או שניים וצריכים אותי אבל אני במקום אחר, אני רוצה שקט, אני צריכה שקט.

אני רוצה את הלבד.

להיות לבד ולא להתחשבן, לא לחפש צרות פשוט להירגע ולנקות את הראש, אני רוצה את זה לא תמיד יש לי אומץ לזה אבל אני רוצה את זה. אני זקוקה לזה.

כל זמן שאני ליד אנשים הכוחות שלי אוזלים, אני מנתקת קשרים על ימין ועל שמאל עוצרת קשרים אחרים מלהתחיל כי אין בי פשוט כוחות לזה. ללדבר, להכיר, לאהוב להיפגע. אין לי כוח למעגל חיים הזה ויותר מזה לאנושות הזאת.

אני אעדיף להיות לבד, על עצמי א