CS

אני מצטערת 

אלו המילים הראשונות שיצאו לי מהפה כשיגיע הרגע להעלם 

כי גם אז אני אשמה 

אשמה על הכאב שלכם, אשמה שלא ניסיתי יותר, שלא הייתי חזקה מספיק 

אשמה 

אשמה אני גם על אותו לילה, על הבוקר של אחרי, על תקופה ארוכה 
שלא דיברתי, שלא עצרתי, שלא יצאתי, שפחדתי 

אשמה אני על האשמה שלהם כי שנינו יודעים שהם יכלו יותר אבל גם איך ידעו אם כל מה שיצא ממני זו שתיקה?

והאם זה לא חריג? בעינכם? השתיקה? 

אני אצטער אני אהב ישבר לי הלב אבל הוא נשבר כבר כל כך הרבה פעמים אז מה זאת רק עוד פעם אחת אחרונה? 

כשאני אגיע לרגע אף אחד לא יהיה שם 

רק אני, מקו

לא ידעתי שזאת תהיה אני

לא ידעתי כמה זה קל לאבד את מי שהייתי

אולי לא באמת הבנתי מי הייתי מההתחלה 

לא ידעתי 

לא ידעתי כמה קשה זה יהיה לתקשר עם אנשים שפעם היו חברים שלך 

לא ידעתי כמה לבד אפשר להרגיש 

כמה זה קשה יהיה להסביר

כמה קשה זה להבין את המחשבות 

להרגיש את הרגשות 

לא ידעתי כמה סרטים יורוצו לי בראש וכמה מילים לא אצליח להגיד

לא ידעתי כמה מסכות אצטרך ללבוש

לא ידעתי כמה הלב יכול לכאוב 

לא ידעתי שהאדם שהכי אשנא יהיה אני 

לא ידעתי

לא ידעתי כמה לילות יהיה לי בלי שינה

לא ידעתי כמה צלקות יוספו לי, בגוף, בנשמה

לא ידעתי שאוכל יהפוך לעוד חרדה 

לא ידעתי שגם בטיפ

כמה אירוני זה לקשור שרוכים לבן אדם ששיתק אותי למשך כל היום

לטפל בזה שהגיע עד לחלומות שלי, והפך אותם לסיוטים 

כמה אירוני זה לברוח לשינה, כי אני כל כך עייפה, ולהתעורר כאילו לא ישנתי בכלל

לברוח למיטה, ולדעת שגם שם אין בי מנוחה

כמה אירוני זה לפחד שיקראו לי עצלנית, למרות שאף אחד לא יודע כמה אני עושה

אבל אז גם לפקפק בעצמי, כי מה אני בכלל עושה

כמה אירוני 

כמה אירוני זה לסכם תקופה, אבל לדעת ששום דבר כמעט לא השתנה

או שאני סתם מפחדת להגיד שהחמיר

וכנראה שאני באמת מפחד להגיד 

אבל לפעמים אין צורך 

כמה אירוני זה לשקר לעצמך ולא לדעת בכלל

להקים אי שם ממלכה אחרת

אני כועסת על עצמי

על הרצון להעלם, לא להיות 

על שאני חיה, ולא מצליחה לחיות,

כשאחרים מתו וטרם הספיקו לחוות.

אני כועסת על כישלון של טיפול,

על חוסר אמון.

אני כועסת על חוסר הצלחה,

על עצלנות, אנוכיות,

על ניתוקים,

על סערת רגשות,

על חוסר סבלנות,

על היותי נטל.

כועסת על חלומות שנשארו במגרה,

על חוסר התקווה.

אני כועסת שלא דיברתי,

לא צעקתי,

לא הפסקתי,

לא גרמתי לו להפסיק.

אני כועסת שהמשכתי הלאה,

כביכול המשכתי הלאה,

על התמימות.

אני כועסת על השיגרה שלי, שמלאה בריק.

אני כועסת על הפגיעה באחרים,

על קנאה,

על התרחקות מאנשים טובים,

אני כועסת שלא הייתי שם בשביל האנשים שחשובים לי.

של

הם חשבו
הם חשבו על לכתוב מכתב
אבל זה היה נראה רחוק
לפחות לא באמת קרוב
עד שזה כבר  לא
והכל קרס
אתה קורס 
ואז איך אפשר?
איך אפשר למצוא מילים לכאב כזה גדול? 
שום אות שום משפט שום פסקה לא תעזור
לא להביע את הצער
לא להביע את האהבה
ולא להביע את הכאב
אפילו לא מאית ממליון המחשבות שרצות בראש במעגל סגור ומתעצם 
אז הם לא כתבו מכתב
ולהורים שלהם אין מושג למה
ולהורים שלי אין מושג למה 
ואני לא יודעת אם זה נסיון להגן עליהם או עלי
ואולי המכתב הוא הודאה לזה שהמצב עד כדי כך גרוע, לא  בשליטה
זה כל כך עצוב
שאנחנו לא יכולים לעזור אחד לשני
כמעט חיים בעולמות שונים לגמרי 
וזה כבר ל

יש אזעקה
והם נכנסים לחדרי, לממד
הוא נכנס יחד איתם
יושב לידי, על הכיסא
לפעמים מעיף מבט, לפעמים אדיש ככלל, לפעמים פשוט ישן
הוא נכנס
ואני רוצה להפסיק לנשום
שחלילה האוויר שלי לא יפגוש את שלו
אני מתכסה 
למרות שחם
כדי שבטעות לא יראה או יגע
בסוף הוא יצא
ואני אשתדל להכחיש את החרדה
כי מתי תהיה הפעם הבאה? 
אנחנו במלחמה 
והחדר שכביכול אמור להיות שלי
כבר לא באמת שלי
רציתי לנקות 
אבל אין כבר את מה
ההרגשה שהוא שוב כל כך קרוב למיטה או אלי 
אותה נשימה אותן ידיים 
אפילו כשאני כותבת עולה בי תחושת גועל
עברנו כבר אזעקות 
ואפילו ימים שהיינו לבד
אבל אחרי תקופה ארוכה שהצלחתי להרגי