לא הייתי

כבר הרבה זמן בערך חודשיים שאני מרגישה בתוך בועה קפואה אני מצליחה לתקשר עוד פחות מקודם ולתפקד הרבה פחות אפילו שאני רוצה לדבר אני אפילו רוצה לצרוח ולהשתולל ולא מצליחה,והכל בגלל שיש דברים שקורים לי הרבה פעמים ואני לא יודעת להגדיר אותם מפחדת מלחשוב על זה מפחדת נורא, בכלל לא בטוחה שאני זוכרת הכל או שזה אמיתי מוצאת את עצמי בשקט כזה שנכנע לפעמים אני מרגישה שאני צריכה רק להישבר לחלוטין ואז יהיה לי שקט אני יושבת כל היום דרוכה וזה לא עוזר לי ובעיקר, אני לפעמים מרגישה כל כך מגעילה ושום דבר לא עוזר לזה שלא מפחיד מדי וכואב לחשוב כמה אני אשמה בזה כ

איך בורחים כשאי אפשר לברוח? 

כבר הייתי על הקצה בשבועות האחרונים והאירועים האחרונים ומה שנלווה אליהם דחפו אותי משם 

במה להחזיק? זה מרגיש שאין ברירות כבר 

אני רוצה לברוח כדי להציל את עצמי 

אבל פעם קודמת כשניסיתי נגמר יותר גרוע 

אני חסרת אונים לחלוטין 

וזהו אני לא אוסיף עוד 

די

תגידו לי שיש טיפת טוב בעולם

תגידו לי שיש טוב אמיתי, שיש סדר, שהעולם לא כאוטי לחלוטין 

כי אנשים מסתובבים ומעמידים פנים שהעולם חותר לצדק, שיש פה אמת או לפחות משתדלים 

ומאחורי הגב ומלפניו מתרחשים זוועות אמתיות 

והכל כאוס, בכל פינה 

והכל זוועה ומגעיל 

והאמת והשקר מעורבבים, והטוב והרע הם התגלמות של דמות אחת לפעמים 

וצדק היא מילה שקרנית כל כך ועדיין אנשים הורגים את עצמם עבורה 

וקשה לי לחיות בלי ביטחון מינימלי בלי פינה אחת, קטנה של שקט, אני לא מסוגלת יותר 

מתוכי מבפנים יש כאוס במציאות שלי יש כאוס ובכלל בכל העולם אז אין אפילו מה להסתכל קדימה מאיפה שאנ

אני מרגישה על הקצה 

אני לא בטוחה בכלל במקום שבו אני נמצאת 

אין לי מה לעשות נראה כאילו כל צעד שאני אעשה לא יהיה אפשרי החוסר אונים מטריף אותי 

מוצאת את עצמי בורחת וחוזרת מתחבאת ומוותרת על עוד חלק מעצמי 

אני הולכת ונעלמת 

אני פוחדת מאוד מאוד 

פשוט פחד נוראי שעובר לי בכל הגוף אין לי כוח להתמוטט עכשיו ממה שמתחיל לעבור עליי אני מצומררת כבר שעה לא מצליחה לעצור את הדמעות את הרעידות את המחשבות ובעיקר את התחושת פחד הנוראית הזו 

אני רוצה לברוח מזה אבל אני לא יכולה לא פיזית, וגם לא נפשית 

אני נורא פוחדת כל טיפת כוח היא עכשיו בשביל להילחם בעצמי לא לשקוע לתוך האימה הזאת לא לחשוב לא לראות 

מה אני יכולה לעשות 

אני רואה את העולם

תשוקה אדירה

כולו רחב ידיים

קצה עד קצה מלא ברגשות דקים

שפות מתגלגלות בו

בחינם

מטבעות נסחרות בו בדם

תרבויות משיקות כוסות

שונות פוגשת ייחודיות

 סטייל פוגש מנגינה שקטה

נשמות הולכות בו

מורכבויות מורכבויות רצות את הרחובות העמוסים

לא מביטות לצדדים לפעמים

אהבה מדלגת בין האנשים

מכה

מחבקת

או שוכחת לשים לב באמת

מליארדי תובנות בשנייה

ועיניים

כל כך הרבה עיניים

רבבות לבבות פועמים

פעימה

פעימה

מוות וחיים רודפים זה אחר זה

כל הזמן

בדקה שסתם מישהו משפשף את העיינים וקם ליום חדש

פרפר דק כנפיים ע

אני לא מאמינה לעצמי למילה. לא מאמינה למחשבה. לא מאמינה לחוויה.

שוכבת כל היום מוצפת, לא מרגישה טוב, לבד לבד, התקף בא והולך, אני ישנה ומתעוררת מסיוט או מפחד 

ורק מרגישה אשמה אוכלת אותי, אני חושבת שאני מתקרבנת, שאני שקרנית, שאני סתם מחפשת משהו בלתי מושג שלא יהיה לי לעולם 

אני מטילה ספק בכל משהו שיש לי בראש, בכל חוויה בכל סיפור בהכל הכל הכל 

ושונאת את עצמי על זה בלי סוף. אני חושבת שאני צריכה פשוט להמשיך בחיים ולהפסיק לעשות סיפור מכל דבר קטן שאולי אפילו לא קיים .

למה אני לא מצליחה? כבר כמה שנים אני ככה, לבד לחלוטין, באמת לבד. מבודדת חברתית, סוב

קרה לי אתמול אירוע קטן ולא נעים 

הייתי בבית מרקחת, וכשיצאתי עבר לידי גבר נראה בערך בשנות השלושים- ארבעים ירק עליי ואמר ”שתקי כלבה קטנה” למרות שלא דיברתי בכלל 

נרתעתי אבל נשארתי במקום והוא המשיך ללכת ואז אמר ”אני אחפש אותך” חזרתי הביתה. אמרתי לעצמי שהוא מטומטם וחולה וזהו. 

אחרי שחזרתי הביתה וכבר חשבתי ששכחתי ואפילו כבר היה לי סערה אחרת להתעסק בה 

ופתאום זה עלה לי בראש, וחטפתי טריגר רציני שהוביל לפלאשבקים וסיוטים ואני לא מצליחה להירגע עד עכשיו ואני לא יודעת למה בכלל 

לא ישנתי בלילה בכלל, אני כל הזמן עם דפיקות לב ופחד כזה 

זה מוכר לי, לצערי אנ

אתמול היה לי התקף כזה לא ברור לי מה בדיוק כשיצאתי לקניות, מישהי שמכירה אותי מהילדות לא אישית בעיקר את המשפחה שלי הייתה שם ובגלל שנראיתי כנראה לא כל כך טוב או משהו היא שאלה אם אני בסדר, בדרך כלל אני מצליחה להתגבר על עצמי או ללכת למקום כלשהו לבד אבל הנוכחות שלה בזמן כזה בלבלה אותי ופשוט התחלתי לבכות בהיסטריה, הלכתי מיד לשירותים אבל היא כנראה עם לב טוב מדי, חיכתה לי ושאלה אותי כשיצאתי למה אני ככה ושהיא תשמח לשמוע וקצת שיתפתי אותה יותר מדי בכמה משפטים קצרים, לא אמרתי הכל ולא הארכתי אבל זה גם היה יותר מדי בשבילי

אני לא יודעת מה עבר עליי, ול

לפעמים אני ככה 

מכריחה את עצמי להרגיש בחיים 

לבד, כאילו אני לבד עכשיו

אוטמת את האזניים עם מוזיקה בווליום מלא

לא רוצה לשמוע מי ומה מחכה לי מחוץ לדלת הזו

לא יכולה לברוח בכל מקרה 

עם גלידה. גלידה זה טוב זה טעים, לא? 

 אני בולעת אותה בכוח 

עוצמת עיניים נותנת לדמעה אחת לזלוג 

וזהו. רק אחת

פעם הייתי נכנסת מתחת למיטה עם שמיכה עבה 

נשכבת שם. מכבה את כל האורות 

וגם אז שמעתי מוזיקה באזניות על פול ווליום 

אזניות כאלו וורודות של ברבי 

והצלחתי לשכנע את עצמי שאין כלום 

אז גם עכשיו 

אני מנסה להתעלם 

להדחיק 

 עכשיו הכל טוב הכל נחמד 

הכל טעים 

זה החיים 

אני לא יודעת אם זה טוב שאני משתפת ואם זה יעזור לי במשהו 

יש דברים הרבה יותר גרועים, וגם לי אישית זה נראה כלום לעומת מה שקרה לי בחיים 

ועדיין לפעמים יש דברים מסוימים שהם כמו מסמר בארון קבורה- וגורמים לי להרגיש ככה אבודה 

אימא שלי, הבן אדם שאני הכי אוהבת בחיים ושהכי בגדה בי יותר מכל האנשים שהיו בחיי וכבר לא נמצאים בהם גורמת לי כל כך הרבה פעמים לשנוא את הרגע שנולדתי 

אז עכשיו היא אמרה לי שאני ”ילדה מלוכלכת אבל אמיתי, מלוכלכת מבפנים” ושהיא ”תשלם למי שייקח אותי ממנה ולא יחזיר לעולם” ו”אם היית יודעת כמה את גרועה את מושפלת, את בתחתית של העולם” א