יש אזעקה
והם נכנסים לחדרי, לממד
הוא נכנס יחד איתם
יושב לידי, על הכיסא
לפעמים מעיף מבט, לפעמים אדיש ככלל, לפעמים פשוט ישן
הוא נכנס
ואני רוצה להפסיק לנשום
שחלילה האוויר שלי לא יפגוש את שלו
אני מתכסה 
למרות שחם
כדי שבטעות לא יראה או יגע
בסוף הוא יצא
ואני אשתדל להכחיש את החרדה
כי מתי תהיה הפעם הבאה? 
אנחנו במלחמה 
והחדר שכביכול אמור להיות שלי
כבר לא באמת שלי
רציתי לנקות 
אבל אין כבר את מה
ההרגשה שהוא שוב כל כך קרוב למיטה או אלי 
אותה נשימה אותן ידיים 
אפילו כשאני כותבת עולה בי תחושת גועל
עברנו כבר אזעקות 
ואפילו ימים שהיינו לבד
אבל אחרי תקופה ארוכה שהצלחתי להרגי