לפעמים אין תרופה
לפעמים קרה משהו שכואב
ואין לו תרופה
ואתה
תנסה להעלים את הכאב וזה רק יביא אותו חזרה
ותגיד אם רק זה יקרה לי אז הכאב נעלם
אבל הוא תמיד נשאר
כי הוא פה כדי להישאר
כי ככה זה
מישהי גרמה לך להרגיש משהו
אתה הופך אותה לכל החיים שלך
אתה מגלה שאי אפשר
ואז הלב שלך שבור בלי שהוא איי פעם היה שלם
אבל הכול היה צריך להיות בפנטזיה הזו
ואז אתה רואה שוב פעם סיכוי אפסיו ומשליך את יהבך שוב
אבל זה מלכודת
צריך לחיות עם הכאב
זהו
פרופיל 21
הפסיכיאטר הצבאי שכנע אותי שזה מה שיהיה לי טוב
זה לא משנה שעכשיו שיניתי את שעתי מאוד
אני מרגיש מנודה
חלש
אני לא רוצה להגיע למצב שהייתי לפני הצבא
המצב הזה שאני יושב כל היום בחדר ולא עושה כלום
אני לא מסוגל יותר
בעיקר בגלל,שהיה החרמה
עכשיו שאני רואה אנשים עם חיים,חברתיים
חברים
אנשים שיכולים לצאת למקומות
אנשים שיכולים להיות בזוגיות
אנשים,שיש להם חברים באמת
אנשים כאלה
בזמן האחרון אני כבר לא סתם מרגיש כאילו אנינאפס
אלא כועס מיש
עצבני
ואפילו מחשבות על פגיעה
אז איך אוכל לחזור להיות ככה 24/7
זה קיצוני
זה יהרוג אותי
אני לא הצלחתי אז להחזיק עבודה
כי אני
אני עקום
אני שונה
לעולם לא אהייה כמו כולם
אני לא יודע לאן ללכת
אין לי שום כח לכלום
אני רוצה לביות כמו כולם אבל יותר ויותר נראה לי שזה בלתי אפשרי
אני לא יכול להיות מאושר
אני לא יכול שיהיה לי טוב
וזה כנראה סתם בגלל שהמוח שלי בנוי דפוק
אני סתם לא יעול להיות חברתי
סתם עצלן
סתם רוצה לשבת כל היום בחדר של ההורים ולא לעשות כלום
לעולם לא יהיה לי חיי חברה
לעולם לא אהייה בזוגיות
לעולם לא אחיה חיים נורמלים
כנראה אני דפוק בראש
ועכשיו צהל מוציא אותי ממנו בלי שאני רוצה כי אני צריך לקחת כדורים כנראה והם לא רוצים לקחת אחריות למקרה שיתנו לי טיפול לא טוב
לא יהיה לי טוב כי אני אפס
אני אהייה בודד ושונה לנצח
הגוף שלי מתגלים לעשות את הפעולה
והיקום מביא לי משהו שהוא לא הדבר שאני רוצה
לא המסגרת החברתית שאני רוצה
לא יודע להסביר את זה
אבל אני לא סומך לא על עצמי ולא על היקום
ישר הלכתי על מי שהכי מפחיד אותי שיבקר אותי על זה שאצא מצהל
ביקשתי מצנו להגיד מה אני חושב והוא כצפוי התנפל עליי
הוא אמר כמה אני חייב להלחם על להישאר
ולא יכול לביוץ שבגלל שפסיכיאטר לא מוכן לטפל בך ורוצה להעיף אותך אתה מוותר על צהל
ואני חייב לעשות בדיקות מבחוץ. ושהם יגידו אם אני בסדר או לא
ידעתי ידעתי שאני לא בסדר
אולי זה בסדר לחשוב המון המון המון מחשבות אלימות
ברמה שזה מה שאני רואה כל פעם שאני עוצם עיניים
אולי זה בסדר רק מסיבה אחת
אני בדרך לפסיכיאטר
אולי זה שלעצמו נותן לזה להיות הגיוני
אני לא בסדר אבל אני מטפל בזה
המחניות שלי לא אוהבת אותי
היא שטחית
ואולי זה לא דבר רע
אולי בגילאים שלי זה בסדר פשוט לרצות להנות בתאוות בשרים שמבוססת על יופי חיצוני. ראיתי מישהי בטוויט ראומרת שלא צריך לשפוט את נעה קירל על זה שהיא עוברת מחבר חתיך אחד לאחר כי היא צעירה וזה הגיל להתנסות ולנסות להנות מהחיים. וזה אולי אומר שהיא צודקת. אולי הגיל הצעיר וזה בסדר.
אני צעיר אני צריך להתנסות
אבל
אני לא יכול להיות חלק מזה
כי אם מודדים אותי כגוש בשר
אני גוש שומן
אני לא סקסי בשום צורה
אני מפחד שאם ארד במשקל מה שאני מנסה לעשות כרגע עדיין אשאר לא מושך. אולי זה יהיה הגובה הנמוך שלי אולי משה
על בחיים שלו?
אני הייתי שמח לדבר
עשיתי כבר שיחב עם מתנדבת ערן היום כמובן
אבל סתם לדבר יכול להיות נחמד
אני לא יכול לקבל ולידציה למי שאני
כי במהות שלי יש לי סתירה
אם אני טוב כמו שאני
אז אני לא בסדר
ואם אני לא טוס כמו שאני
אז אני לא בסגר
ונראה כי הפתרון היחיד הוא להשתנות ולהיות בן אדם אחר
וזה קשה ובלתי אפשרי כמעט נראה לי
וכואב כי אני רוצה ולידציה
להסתכל בעיניים מלאות דמעות הן פוזלות
לראות את זה ולרצות פשוט לפגוע
אין כלום הכל מטושטש
אבל התמונה מבעד לעיניים שלך שפוזלות מכעס והרטובות מדמעות היא רק רצון לפגוע במה שמופיעה בתמונה
רק לפגוע
זה הרס טהור
התגובה הראשונית שלי הייתה להרביץ לעצמי
ועכשיו רוצה לפגוע
להרוס להשמיד
מאיפה זה בא לי
הראש מתעקם הדמעות זולגות המבט פוזל
וכל הרצון הוא לרצות לגעת
לקחת בעלות
ולהרוס
לגרום לה לבכות לשארית חייך
ופתאום עכשיו אני יכול לחשוב על מישהי פה דיברה תקיפה שאולי תקרא את הפוסט הזה
ומרגיש המון בושה. אבל זה השתלט עליי והייתי צריך לכתוב את זה והשעה מאוחרת
השפיות חזרה אל
