Edit טריגר הריון הפלה אובדנות זה כואב מידי וטרי מידי בשביל שאני אצליח לדבר על זה אבל הפסיכולוגית היום הפצירה בי לא לשמור בבטן למרות שלא יכולתי לדבר על זה איתה אז מנסה פה כי חוץ ממנה אין לי עם מי לדבר בכלל. אני כבר הרבה זמן לא אני, מאז הנןבה לא חזרתי לעצמי וזה הולך ומידרדר עד לרמה שאני שוקלת לשים קץ לחייה, ברצינות רבה יותר מאי פעם. עושה סמים רק כדי להתנתק ולא לחשוב על הזוועות וסטוצים כדי להחזיר לעצמי את השליטה על הגוף שהמחבלים לקחו ממני כשאנסו אותי וכמעט חטפו אותי. לפני משהו כמו 4 חודשים שכבתי עם מישהו ונקרע הקונדום אבל גילינו קצת מאוחר מידי, כמובן שישר יצאנו לקנועוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה תוכן שליחה 1 תגובה טריגר הריון הפלה אובדנות תוכן<p>זה כואב מידי וטרי מידי בשביל שאני אצליח לדבר על זה אבל הפסיכולוגית היום הפצירה בי לא לשמור בבטן למרות שלא יכולתי לדבר על זה איתה אז מנסה פה כי חוץ ממנה אין לי עם מי לדבר בכלל. </p> <p>אני כבר הרבה זמן לא אני, מאז הנןבה לא חזרתי לעצמי וזה הולך ומידרדר עד לרמה שאני שוקלת לשים קץ לחייה, ברצינות רבה יותר מאי פעם. עושה סמים רק כדי להתנתק ולא לחשוב על הזוועות וסטוצים כדי להחזיר לעצמי את השליטה על הגוף שהמחבלים לקחו ממני כשאנסו אותי וכמעט חטפו אותי.</p> <p>לפני משהו כמו 4 חודשים שכבתי עם מישהו ונקרע הקונדום אבל גילינו קצת מאוחר מידי, כמובן שישר יצאנו לקנות גלולה והייתי בטוחה שזהו עד שהבנתי שמאחר לי ועשיתי בדיקה וכמובן יצאה חיובית. קודם כל נכנסתי לפאניקה ולא האמנתי שאני בסרט הזה שוב, זה היה ימים שתיכננתי להתאבד בהם, ממש לעשות את זה, אבל ידעתי שהדבר היחיד שיכול להציל אותי זה ילד וכבר דיברנו על זה בטיפול ובבית וזה דבר שידוע אבל אני לא במקום הנכון כלכלית ונפשית לגדל אחד ולכן השתמשתי באמצעי מניעה ולא חיפשתי בן זוג פרטנר או תורם זרע, וזה הגיע לבד בלי שתיכננתי והיה נראה כמו סימן משמיים והחלטתי שאני בוחרת בחיים והולכת על זה כי אני יודעת שאני אהיה אמא מדהימה וזה החלום שלי מאז ומתמיד, אני אוהבת ילדים ולא סתם בחרתי לעבוד איתם. שמחתי מאוד, הייתי עדיין במצב רע נפשית אבל הוקל לי כי ידעתי שתיכף מגיע הנס שלי, שבוע 6 אולטרסאונד ראשון בדיקות דם הכל בסדר, שבוע 9 מגיעה למעקב אחות עושים אולטרסאונד. אין דופק. קובעים תור לגרידה. בודקת ביומן לוודא שיש פגישה עם הפסיכולוגית לפני הגרידה ומאשרת את התאריך. הפגישה בשלישי ההליך בראשון שבוע אחרי. מגיע יום שלישי ומרוב תשישות אחרי כמעט 3 ימים ללא שינה והתקף פסיכי נרדמתי ופיספסתי את הפגישה. רציתי לבקש ממנה לבוא איתי כי אין לי מערכת תמיכה ואין לי אף אחד ליטרלי. והיא הציעה בעבר מספר פעמים. הייתי צריכה את התמיכה הזאת. הייתי צריכה אותה שם. בסוף הלכתי לבד. בכיתי כל ההליך בהיסטריה פשוט בכיתי בלי הפסקה עד שנגמר, נתנו לי כדור ישנתי שעה ועפתי הביתה. זה היה בראשון הזה ובכיתי עד היום בבוקר (שלישי) בלי הפסקה, מתוך שינה. עכשיו אני לא מזוגלת לדבר על זה. גם לא עם הפסיכולוגית. לא מזוגלת להוציא את המילים מהפה. לא מסוגלת לספר את זה.אני לא יודעת למה אפילו. כשאני חושבת על זה אני מתמלאת פחד ופאניקה והלב מתחיל לדפוק ואני מתמלאת בושה ואשמה ושנאה וכאב והמחנק בגרון והעיניים מתמלאות בדמעות ואהי פשוט לא מסוגלת להוציא את המילים מהפה. זה הרגיש כמו סימן. לאן נעלם הסימן שלי? האם זה הסימן? שאני צריכה למות? אני רק ביקשתי סימן שיש למה להמשיך. סיבה לבחור בחיים. למה זה קורה לי? למה דווקא לי? למה הכל קורה רק לי? אני לא עומדת בזה יותר. מחר אני מדברת עם הפסיכולוגית בטלפון ואולי זה יהיה קל יותר לספר לה מה קרה. אני לא יודעת. קשה לי כלכך כבר. אני רק רוצה להפסיק לכאוב.</p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה