אניי יודע שאחר כך אולי אצחק על עצמי או רק אסנוט בי בחיבה
על כתיבת העצמי לדעת הזו (ושבקושי, אם בכלל מישהו קורא(- לא לכתוב לי פוצי מוצי על זה))
אבל אולי דווקא כי זו כתיבה חצי לחלל ריק וחצי לא יש בזה יתרון (תודה, רציונליזציה,ידידתי משכבר הימים)
פשוט קראתי טקסט שהציף בי את הדיספוריה ואני מרגיש קטן, חלש ומוחלש כוחות,
זה מדהים כמה תחושת הכח היא שחקנית מרכזית אצלי.
אולי אני כותב קצת מעורפל ולא קולח, אבל כבר סכמנו שאין יותר מדי שומע,קול ועונה,
וזה קצת עזר לי לפרוק.
אז, אהבה לעצמי ושימור הידיעה על האני האמתי שלי!