הקהילות שלנו

סוגשל ניתוק, מרגישה שמתבוננת על עצמי מהצד, על הדמות הפסיבית הזאת. 
אני לא ממש במצב לפרט, אין לי כוחות לכתוב, אין לי כוחות לכלום. אני אכולת אשמה, כשהיא זו שמכרסמת כל נתח אפשרי, ההיגיון מתבונן מהצד גם הוא, משחק תפקיד משני לטרללת השולטת בממלכה המתפרקת שלי. 
אני שונאת את עצמי, את החיים העלובים שלי, מרגישה כאילו כותבת על מישהי אחרת ששנואה מקרוב כל כך.
הצורך לחתוך חזק מאי פעם, אני זקוקה לתחושה הזו, של משהו שמפעם בתוכי, מחזיר אותי לרגע לתחושה שאני כאן, באמת, או ליתר דיוק של אשליית מציאות מזוקקת יותר. זה מן ההכרח, ונכון, יש דרכים טובות יותר, אבל