Unleashed

אני חושבת שאני קרובה לזה, למקום שבו שום תועלת לא תצמח עוד מלגרד פירורים ולקוות לפת לחם. לא, הריקבון החל עוד בטרם החלו השמרים לטפוח, חיי מאוסים בדיוק כמו הדימוי החבוט הזה. אני שונאת את עצמי, את החיים העלובים שלי. כן, כן, להקיא מרוב רחמים עצמיים, אך זה מה שנשאר לי עד שאטבע סופית ואוכל להכריע את הכף סופסוף, מבלי להיתלות במצב הביניים המחורבן הזה של לא לכאן ולא לכאן. חיי נטולי משמעות, ולא במובן הפילוסופי, אין לי פריוויליגיה לזה, אלא במובן הפשוט ביותר של אי קיום המתחפש לקיום. 

איני מתכוונת לעשות דבר למען הסר ספק, זוהי ראשיתה של הנפילה והדרך

זמן רב שלא כתבתי כאן. כרגיל, הדבר נובע בעיקר מתוך הימנעות ולא מהיעדר צורך. למה דווקא עכשיו? לא יודעת, אבל מגיע הזמן שבו כל הכוכבים סוטים מספיק ממסלולם כדי לאלץ אותי להתיישב עם המציאות, לתמלל אותה, לדבב, להשתהות רגע ולא ישר לברוח למקומות הנוחים, המוכרים; אלו שמצד אחד מאפשרים מרווח נשימה, מצומצם ככל שיהיה, ומצד שני משמרים את עצם קיום המעגל המגוחך הזה מלכתחילה. 

הפיסי כידוע מתכתב עם הנפשי, והשבוע הזה מוצאת את עצמי כל יום מתעוררת מסיוטים, קמה עם זיעה קרה, מותשת עוד יותר. הסיוטים ממשיכים ללוות אותי בהמשך היום, אם דרך פלשבקים, או בהרגשה של ה

סוגשל ניתוק, מרגישה שמתבוננת על עצמי מהצד, על הדמות הפסיבית הזאת. 
אני לא ממש במצב לפרט, אין לי כוחות לכתוב, אין לי כוחות לכלום. אני אכולת אשמה, כשהיא זו שמכרסמת כל נתח אפשרי, ההיגיון מתבונן מהצד גם הוא, משחק תפקיד משני לטרללת השולטת בממלכה המתפרקת שלי. 
אני שונאת את עצמי, את החיים העלובים שלי, מרגישה כאילו כותבת על מישהי אחרת ששנואה מקרוב כל כך.
הצורך לחתוך חזק מאי פעם, אני זקוקה לתחושה הזו, של משהו שמפעם בתוכי, מחזיר אותי לרגע לתחושה שאני כאן, באמת, או ליתר דיוק של אשליית מציאות מזוקקת יותר. זה מן ההכרח, ונכון, יש דרכים טובות יותר, אבל

אני תמיד תוהה מה יכלה אותי קודם, האנרגיה הכרוכה בהוצאת הרפש, קרי, התפלשות בתוך הרפש עצמו (לכתוב את מה שעובר עליי למשל), או ההימנעות, הבריחה הרגעית מפני הזוהמה שעתידה לפלוש בלאו הכי. אז מה עדיף? זו תצורה משתנה של אותו זיהום ארור. מצחיק שבחרתי דווקא במילה הזו, זיהום, שהרי מדובר בלב לבו של האוסידי שלי, כמה לא מקורי מצידי. 

אני כותבת כי מצפה לי טקס ארוך ומייגע שאין להימלט מפניו, שכן, אם ברצוני להתקלח אין מנוס מלנקות את כל הרפש והזוהמה שנותרו מתקלה בביוב, בבניין ישן שיסודותיו רעועים בדיוק כמו האורחת המזדמנת שלו. נטלתי קלונקס כדי להקל איכשהו

קשה. בהתקף בעודי כותבת, אך אם לא אכתוב אחתוך, לא שזה משנה. סיבות מטופשות מחזיקות ביני לבין הלהב, חמלה קיימת רק עבור אחרים, לצערי. לרוב די קל לי להתבטא בכתב אבל כרגע קשה, ליבי הולם בחוזקה ואני בסערת רגשות, בטלטלה פנימית. כלפי חוץ הכל נראה כרגיל, לכאורה. זה תמיד מדהים אותי מה אדם יכול לעבור בתוכו ולעין בלתי מיומנת (או אנושית, בכלל) הוא יראה ככל האדם, אולי אפילו שליו, ללא כל זכר לסערה פנימית. השקט הזה אלים כל כך, אבל קל כל כך לאדם לקבל אותו כל עוד זה לא נוגע בו. אני שונאת את אמא שלי ואוהבת אותה, כועסת עליה על שהביאה אותי לעולם, על כך שהי

אין לי יותר מדי מה להרחיב, גם אין טעם. אני בעצמי לא יודעת למה, ועם זאת יש לי אלף סיבות. אני מחזיקה את עצמי לא ליפול לאקט הרסני שכרגע נראה לי כמו הדבר היחיד שיכול להעניק לי חמצן כדי להמשיך לפרפר את החיים העלובים שלי. כתבתי עוד כמה דברים ומיהרתי למחוק, חלילה לא לעורר טריגר באף אחד, כרגיל לוקחת אחריות על כולם מלבד עצמי. כבר זמן רב שמנסה להחזיק מעמד וכל העת ממשיכה לתהות בשביל מה? 

קשה, הכל קשה..
אני בגמילה מתרופות בעל כורחי, תולדה של עניין פרוצדורלי-מנהלי שכזה, והתוצאה עגומה שכזאת. מי שחווה תסמיני גמילה מנוגדי דיכאון בבת אחת, יודע היטב על מה אני מדברת. מלבד ההשלכות הברורות על המצב הנפשי, שגם כך רעוע, נוספות להן תגובות פיזיולוגיות שבכלל מביאות אותי לקצה; סחרחורות נוראיות, מעין 'זצים' כאלו, וכאב ראש בהתאמה; כבר כמעט נפלתי בגלל זה. אם זה לא מספיק, צריכה במצב הבלתי אפשרי הזה להגיש עבודה, והלימודים כרגע הם הדבר היחיד, וזו לא הגזמה, שנותן לי איזשהו תוקף קיומי, ולא בכדי אני מרגישה גם לחץ כבד לעמוד ביעדים שהצבתי לעצמי ו

נמאס, פשוט נמאס מהכל. 
נמאס לי מהדירה המטונפת הזאת, שאינני יכולה לנקוף אצבע לשנות את המצב ולא נותר לי אלא לפלוש בזוהמה, ועד אז להימנע, להימנע להימנע. 
העיקר לקרצף אותה למוות פעם בחצי שנה, כשכל הכוחות מאוגדים לדבר האחד הארור הזה. 
ומה בנוגע לניקיון הנשמה? בחיי, כמה שזה נשמע נדוש, וחיי נדושים עוד יותר, בכלום ושום דבר שלהם אלא שמדובר בחיי הממשיים, סתמיים ככל שיהיו. 
ובנוגע לאותם מאמצים עילאיים, בשביל מה? אני כל יום שואלת את עצמי וממשיכה וברור לי, שזה רק בהשאלה, כי כמה זמן אפשר לחיות ככה, מהדחקה להדחקה?
אני כמעט ולא יוצאת מהבית, והעיקר, הזמנתי