אני חושבת שאני קרובה לזה, למקום שבו שום תועלת לא תצמח עוד מלגרד פירורים ולקוות לפת לחם. לא, הריקבון החל עוד בטרם החלו השמרים לטפוח, חיי מאוסים בדיוק כמו הדימוי החבוט הזה. אני שונאת את עצמי, את החיים העלובים שלי. כן, כן, להקיא מרוב רחמים עצמיים, אך זה מה שנשאר לי עד שאטבע סופית ואוכל להכריע את הכף סופסוף, מבלי להיתלות במצב הביניים המחורבן הזה של לא לכאן ולא לכאן. חיי נטולי משמעות, ולא במובן הפילוסופי, אין לי פריוויליגיה לזה, אלא במובן הפשוט ביותר של אי קיום המתחפש לקיום. 

איני מתכוונת לעשות דבר למען הסר ספק, זוהי ראשיתה של הנפילה והדרך