מזמן לא כתבתי כאן אבל הרגשתי שזה המקום לפרוק את זה.
אני כבר כמה זמן במן רכבת הרים לא צפויה. אם אני מסיח את עצמי או פתאום קם במצב רוח אני בסדר, אבל בשאר הזמן אני מרגיש שזה מה יש. שהטוב שהכרתי בעבר לא יחזור. תקופות שהייתי חדור מוטיבציה, מוקף בחברים, פתוח עם אנשים, אופטימי בצורה לא מבוססת, שכל החיים לפניי, מרגיש שהתקופות האלה לא יחזרו. אני לא יודע איך לצאת מהבוץ הזה ומה כבר יעזור. פשוט מרגיש שחסר לי משהו שיש לאחרים.
אני רק מתדרדר ומתדרדר ואין לי באמת את מי לשתף את זה, כי זה מדכא ומי רוצה לשמוע ולהיות בחברת משהו מדכא.
אני לא רוצה לסיים את